Part: 26/ החיים שפסקו והחיים שהחלו
--------------------------&--------------------------

"חכי!" עצר בי תומי כשנכנסתי לחדר בסערה, מכניסה את הדברים האחרונים שלי אל התיק.
להפתעתי גם בן היה שם, שנראה עודכן באירועים האחרונים, כולל עיניין לוסי.

"מה תומי?" אמרתי בטון מעט תקיף "לפחות.. תקראי לנו סיפור אחרון? הרי את תלכי ואני לא אראה אותך יותר" אמר בקול שבור בלי להביט בי "כן, בבקשה!" אמר בן "הם צודקים, קים, סיפור אחרון" אמרה לוסי בקול מתחנן "אחרון, בן תבחר ספר" אמרתי באנחה והתיישבתי על המיטה הגדולה.

'כוכב המשאלות' שלף בן מהסיפרייה הקטנה שהפכה לסיפריית ילדים מהיום שתומי ובן הגיעו "קחי" דחף לידי את הספר ונשכב במיטה יחד עם תומי, בשעה שפתחתי את הספר ולוסי יושבת לצידי.

"הבט מעלה, אל כוכב המשאלות, הכוכב השלישי משמאל לירח, הזורח ובולט מאחרים.
יודע אתה מדוע נקרא כוכב המשאלות?" התחלתי לקרוא את הסיפור

"כשהאיר לראשונה, קטן וחלש מכול הכוכבים האחרים, הכוכב קינא בהם, התבייש באורו החלוש שלא נראה אפילו בכדור הארץ. הוא ביקש והתחנן לגדול ולזרוח עוד ועוד, בכה לירח, חברו, עד כי לירח נשבר הלב והחל לבכות גם. שמי הלילה שמעו התייפחויותם של הירח והכוכב הקטן והזילו גם הם דימעה, זה היה הלילה העצוב בהיסטוריה, גשם מטאורים המדמה דמעות עבר בשמיים."

"מה קרה אחרי זה?" קטע אותי תומי
"תן לה להמשיך!" נזפה בו לוסי בכעס
"שקט כבר, תמשיכי" אמר בן בחיוך והדביק אותי בחיוכו

"הירח העניק לכוכב משאלה אחת, כל דבר בעולם שירצה, רק שיבקש. הכוכב הקטן חשב לרגע 'אם אבקש לגדול, שוב יגיע כוכב חדש, גדול ומאיר ממני, זה בזבוז של משאלה וזמן!" אמר לירח "אם אבקש להאיר כאורו של זרקור, לא אשיג בכך כלום מלבד אור וגאווה מיותרים." המשיך לחשוב.

הכוכב הביט מטה, אל האנשים הקטנים, וישר ידע מה רוצה לבקש "אני רוצה את היכולת לעזור להם, לתת להם משאלה, להעניק להם את המשאלה שלי!" קרא בהתרגשות והתלהבות "אם כך, אתן לך את היכולת להעניק משאלה אחת לכל אדם, שימצא אותך בכך שיביט מעלה, אל הכוכב השלישי משמאל, המאיר והגדול ביותר" אמר הירח בחיוך. "מהיום תיקרא, כוכב המשאלות."

"אני גם רוצה משאלה!" קרא תומי וקם מהמיטה אל המרפסת הקטנה שבחדר
"גם אני!" אמרה לוסי ורצה אחריו
"קדימה קים, תבקשי גם את!" אמר בן ומשך בידי אל המרפסת.

הבטתי מעלה, אל עבר הכוכבים, אבל אחד מיוחד נצץ מכולם, האיר בעוצמתו של הירח, הכוכב השלישי משמאל הירח, כוכב המשאלות.
כניראה שאגדות באמת קיימות.

"תבקשו משאלה" אמר תומי ועצם עיינים בהתרגשות
"אני לא מאמינה שנגררתי לזה" מלמלתי בציחקוק ועצמתי גם אני עיינים, חושבת על הדבר שארצה ביותר.

רגע אחד, רגע נוסף, מועקה בלב הורגשה לפתע, מזכירה לי את החשק הגדול ביותר שלי.
'שאהיה מאושרת' חשבתי, צעקתי בראשי וליבי.

"קדימה, הולכים." נגעתי בכתפה הקטן של לוסי, שהביטה בי בעצב ואז בילדים
"דווקא אהבתי להיות בארמון הזה.." לחשה בעצב
"נבנה לנו ארמון משלנו במחסן הנטוש, שם תהיי הנסיכה של הארמון" התכופפתי לגובה שלה והבטתי בעייניה "אני סומכת עלייך" חייכה חיוך קלוש וחיבקה אותי.

"לא, רגע, אולי תנסי לדבר עם ליאו" אמר תומי כשהרמתי את התיק שלי ואחזתי בידה של לוסי "מצטערת תומי, אחיך הגיע לרמות חדשות שאני לא מסוגלת להגיע אליהן, להתראות" קולי התאמץ כל כך לא להישבר והצליח במאמץ רב. חיבקתי את הילדים חיבוק אחרון ויצאתי מהדלת.

"נצא מהדלת האחורית" אמרתי בשקט והלכנו לכיוון ההפוך משאר האנשים שבסלון, לאחר עשר דקות בלי עיכובים לשם שינוי, היינו כבר מחוץ לבית, כשביידיי ילדה בת שש, תיק גב קטן וקופסאת עץ מיושנת.

"הכול יהיה בסדר" אמרתי באופטימיות יותר לי מאשר לה, כשהגענו אל הסימטה בעלת החנויות והמחסן.

מזרקת שיש פועלת ניצבה במרכז הסימטה, מול המחסן.
מזרקה שבמרכזה מעוצבת בצורת רקדנית בלט, הרוקדת ריקוד נצחי שלעולם לא יפסק, לנצח תרקוד רקדנית המזרקה.

נכנסנו אל המחסן הנטוש, מואר בעזרת מנורת ניאון חלושה, ויותר מזה; נמצא במרחק של לפחות רבע שעה הליכה מליאו.

"אלך לישון. תודה לך, זאת הייתה הרפתקה נחמדה" חייכה בעצב ונשכבה על הספה השחורה והקרועה. "גם בשבילי" לחשתי בחזרה.
"את רעבה?" שאלתי והבטתי בילדה כשעייניה החומות עצומות, היא נרדמה, כמו מלאך קטן.

"מה הסוד שלך?" לחשתי אל קופסאת העץ הנעולה שבידי. הנחתי ידי על צווארי, ממששת את השרשרת בעלת תיליון הזהב שלי
'היא תפתח לך עולמות' הדהד בראשי משפטו של אבי כשהניח את השרשרת על צווארי, כשהייתי בת 10.

איכשהו ידעתי, ידעתי שהשרשרת קשורה לקופסא.
תלשתי את השרשרת מצווארי ופתחתי אט אט את התיליון שלא נפתח שנים רבות, בתוכו תמונה משפחתית קטנה, שלי, של אמא ואבא.
מהימים היפים שלנו כמשפחה.
מהימים הרחוקים.

לחוסר הפתעתי, מפתח קטן כסוף נח לו בתוך התיליון בנוסף לתמונה.
יפה, התחלנו לשחק בבלשים.

שלפתי את מפתח הכסף ובהיסוס רב פתחתי את הקופסא, שנפתחה בחריקה חרישית.

שלושה מעטפות נמצאו בפנים, מצהיבות בעיקבות הזמן שלא פסח אליהן.

שלפתי מעטפה ראשונה, מתפללת לאלוהים שלא יהרוס חיי יותר ממה שנהרסו.

נקודת מבט כללית

קימבלי קרעה את קצה המעטפה הראשונה ושלפה את הדף הראשון, מקומט וישן.
רעד קל בידייה, בכל זאת, לא קל לקרוא מכתב שנכתב לפני מי יודע כמה שנים, על ידי האבא המת שלך.

"אני שמח שבסופו של דבר פתחת את הקופסא, ויתרת על האגו.
אבל עצוב לי, שכל הבלאגן הזה היה צריך לקרות כדי שתגלי את האמת..."
החלה לקרוא בלחישה את דבריו של אביה

"אני מצטער, מצטער שהבטחתי לך שלנצח אהיה שם להחזיק לך את היד, אבל לא הייתי.
אבל אני רק רוצה שתדעי, תמיד היית חשובה לי, תמיד היה אכפת לי ממך, תמיד ניסיתי להיות אדם טוב יותר, בשבילך.

כשנולדת לא בכית, כך הוא סיפר לי, היית לוחמת וחזקה עוד כתינוקת.

בשביל האמת כולה, נצטרך לחזור כמה שנים אחורה, 18 שנים בדיוק, ביום בו חיים חדשים החלו, וחיים אחרים פסקו.

ג'סיקה נכנסה להריון, סוף סוף אחרי ניסיונות רבים שכשלו, בניהם גם שני הפלות.
במהלך הלידה, ג׳סיקה חלתה, הבחירה הקשה הייתה לבחור בין להציל את התינוק, או להציל את ג׳סיקה, האמא.

כמובן שג׳סי, שעבדה קשה מדי בשביל התינוק, דרשה מהרופאים להציל את חיי התינוקת, גם אם זה תלוי בחייה שלה.

הייתי אגואיסט, לא רציתי לאבד אותה, לא הייתי מוכן לדמיין חיים בלעדיה רק בשביל תינוק קטן שאפילו לא הספקתי להכיר.

ביקשתי מהרופאים שיצילו אותה, שיוותרו על התינוקת אך לא יספרו לה, שאני אדאג לילדה אחרת.
הם הסכימו.

באותו זמן, ישב לו במסדרון אדם אחד, שנראה אובד עצות.
ניגשתי אל אותו אחד בשביל לשאול, איך אפשר לעזור, אם קרה משהו.
"אין לי כסף" אמר בלחישה והביט בידיו "אני לא יכול לגדל אותה, את התינוקת החדשה שלנו, אך אישתי מסרבת למסור אותה לאימוץ" כעת הביט בי בחוסר אונים.

הגורל זימן את התינוקת אליי, כך האמנתי, אני צריך לקחת את התינוקת הזו!
"אני אקח אותה, תספר לאישתך שהתינוקת לא שרדה בלידה" הצעתי בתפילה שאצליח.
"מאיפה אני אשיג ילדה מתה?" הביט בי בחוסר אמונה "אני אדאג לזה, רק תגיע לאחר הלידה אל חניית בית החולים." ופה נגמרה השיחה, עד הפגישה שהתרחשה כמה שעות לאחר מכן.

הוא סיפר לי כמה שקטה היית, אפילו לא בכית בלידה, הרופאים חששו לרגע שאת כבר לא בין החיים, אך ברגע שכולם היו בשקט, התחלת לבכות, כאילו היית בטוחה שאף אחד לא מסתכל.

"היא תהיה לוחמת" הוא אמר בחיוך כשמסר אותך אליי "היא תהיה אמיצה" המשיך והביט בה בזמן שמסרתי לידיו את התינוקת שכבר לא בין החיים.

הבטחתי לו, שלנצח אחזיק את ידייך לאן שלא תלכי, שאדאג לך, שאדאג שתהיי לוחמת ואמיצה, שתדעי לעמוד על שלך.
תודה לך שקיימת הבטחתי, שהפכת לכזו.

וכך חיים חדשים החלו, וחיים אחרים פסקו."

ליבה של קים דפק במהירות, מנסה לעכל את המילים הקשות שנראו לה כעת כצמד מילים אקראיות, שכלל לא קשורות אליה או אל גורלה.

היא שמטה את הדף אל הריצפה, נותנת לו ליפול אט אט אל הקרקע בזמן שהביטה בנקודה אקראית באוויר.
היא התקדמה צעד, ועוד צעד, ועוד צעד,
אל עבר האוויר הצח שהייתה זקוקה לו כלכך, אוויר שאזל מראותייה בזמן הקראת המכתב.

כשיצאה לאט ובהיסוס מהמחסן, התקדמה בצעדים כושלים אל המזרקה של הרקדנית שריקודה לעולם לא ייפסק.
הרחוב ריק מאדם או חייה, נטוש כמו ליבה.
"אני שקר?" לחשה בקול שבור.

היא נפלה על ברכייה באיטיות, אל מולה של המזרקה, כמו מישהי שהחיים הצליחו לכופף ולנצח.
היא צעקה לאוויר בייאוש, צעקכ כזו שקרעה את לב הירח וליבו של אלוהים.
לוחמי סכר הדמעות שלה נכנעו, עזבו עמדתם.
הסכר נפרץ לראשונה בחייה, בצער ויגון קודר, הדמעות זלגו מעייניה כמו נהר גועש, התיפחויות נפלטו מפיה בכאב.
האוויר שהשתוקקה לו רק ברח מגופה.
גשם החל לטפטף, מראה הזדהות לכאבה, כאילו העולם שותף לצערה.

"אני לא יכולה יותר" התייפחה והשעינה ראשה על שיש המזרקה הקרה, לאחר מכן הטיחה ידה בכעס על השיש, כאילו אשם במה שקורה לה.
מיואשת מחייה, לא מסוגלת להתמודד מול התקופה הזאת.
כנועה לחיים שניצחו אותה.
"אני לא רוצה יותר" המשיכה להתייפח.
זה גדול עלייה, החטיפה, השקרים, לוסי, המוות של אמא שלה, המוות של אבא שלה שמעולם לא בכה עליהם,
החיים האלה.
זה גדול בהרבה מיכולותייה.

היא הביטה מעלה, אל כוכב המשאלות המקולל "זה האושר שהובטח לי?" צעקה לכוכב בכעס "קדימה, איפה הוא בדיוק? איפה לעזאזל האושר שהבטחת לי? כוכב שקרן!" צעקה לשמיים כשהדמעות לא מפסיקות לרדת והגשם לא מפסיק להתגבר, גורם לכאבים חדים בגבה.

"אל תבכי, בבקשה" קול כאוב ומיוסר נשמע מאחורייה.
בימים אחרים היה דמו בראשו של האדם שיעז לנסות לומר לה מה לעשות, היא אפילו לא הייתה מעזה להראות את כאבה ויסוריי ליבה.
ביום אחר בוודאי הייתה מגרשת את אותו אדם,

אבל היום הוא יום שונה, היא זקוקה לעזרה והגנה חיצוניים, אין בה כבר כוחות.
היא משתוקקת לחיבוק עז ולהמשיך לבכות על מר עברה וגורלה, לבכות למישהו שיקשיב לה.
לא משנה מי האדם שעומד מאחורי גבה הכפוף והכנוע.

---&-----
ההשראה של המזרקה זה מכמעט מלאכים עונה ראשונה, נסו לקרוא את הקטע האחרון יחד עם שיר מרגש של כמעט מלאכים (עדיף מאייטיוב כי לי אישית נתקע הסירטונים המוספים בזמן שאני קוראת)
-
ספרו לי מה אתם חושבים על הפרק המצמרר הזה⁦❤️⁩🦄
-
קיטש, קיטש, הו רגע, מזה? טלנובלה כלכך חרושה שמיצינו תקונספט? איו!
נופ, צפו להמשך שונה, משונה והזוי!
-
אוהבת מלא, G.