Part: 23/ כניראה שחלומות מתגשמים
--------------------------&--------------------------

קרני אור חדרו לעייני, מכריחות אותי לפקוח אותן, מתחתי ידיי כתגובה לשינה מספקת. רגע, היד שלי השתחררה?

הבטתי סביבי, אני עוד בחדר של ליאו על מיטתו, ידו מונחת על מותניי בזמן שהוא שוכב מאחוריי. וידיי, משוחררות מכל חוטף, הללויה! ניסיתי להוזיז את ידו של ליאו ממני, כדי לצאת מהחדר בלי שיתעורר.

"תעזבי את זה, זה שלי" צעקות נשמעו מלמטה "ליאו, קום" ניערתי את גופו כדי שיתעורר. אני לא בנויה לפתור ויכוחים על הבוקר, אני בנויה כדי ליצור אותם. "ממ?" מלמל בקול מחוספס "משהו קורה למטה" התעקשתי על כך שיקום, אך הוא הוזיז ידו ממנו, רומז לי ללכת לבד.

צרחה נשמעה, מיד אחריה קול התנפצות של משהו. ליאו פקח עיניו וקם במהירות מהמיטה, אני אחריו.

ליאו עצר רגע במדרגות, חוסם את מעברי גם ומחכה לראות את מה שקורה בסלון "תאמין לי חוצפן קטן, הכד הבא לא יתנפץ על הקיר!" איימי צרחה על תומי המבוהל, רסיסי הזכוכית שלידו מעידות כי איימי ניפצה כד "תזוז לי מהדרך!" דרשתי מליאו, לאחר שנייה בערך שלא הגיב לדבריי, דחפתי אותו מדרכי וירדתי בריצה אל הסלון "תורידי את הטון שלך כשאת מדברת אליו" צעקתי על איימי שהופתעה לראות אותי, תומי רץ וחיבק אותי בהתגוננות מפני הכלבה הזאת.

"אל תשחקי אותה שה טהור, קדימה, ספרי לו מי את ומה את באמת עושה כאן" אמרה בכעס "זה לא עינינך" נעצתי בה מבט מאיים "ספרי לו שאת סך הכול חטופה, לא יותר מתוצאת נקמה של ליאו. מופע בידור זול ויומי" צחקה ברשעות "צאי לי מהבית" קולו של ליאו נשמע, קר ומאיים, כיאה למנהיג העולם התחתון. "מה?" שאלה בתמימות, מחזירה את מסיכת הטוב שלה לפניה. "את באמת לא שומעת טוב? לחזור על מה שאמרתי?" שאל באכזריות. פנייה השתנו חזרה למבט הכלבה שלה "זה לא נגמר כאן, סינדרלה" סיננה בשקט לעברי, כך שאני היחידה ששמעה בזמן שיצאה מהבית, מושפלת כמו שמגיע לה.

"תגיד שזה לא נכון, שהיא שיקרה" דרש תומי כשרץ לאחיו בדמעות "תגיד לי שקים לא עוד סתם חטופה שלך, הבטחת לי שתפסיק להכיר לי אותם, כדי שאפסיק להיקשר ולהיפגע בכל פעם שאתה רוצח או משחרר אותם" צרח על אחיו אובד העצות.

"היא שיקרה תומי, אני כאן כדי לעזור לדיאנה יחד עם אנה." אמרתי נכנעת לקול הבכי שלו בזמן שהבטתי בריצפה, מתביישת בשקר שלי אל ילד בן שבע.

"אבל היא לא שיקרה שמבחינת ליאו, אני סתם מופע בידור זול. עכשיו סילחו לי, הבטחתי לבן שנצא לבריכה" ישרתי מבטי אל ליאו, כשפניו לובשות מבט אטום, לא מסוגל אפילו להגיד תודה.

"תבטיחי לי שלא תעזבי, לא משנה כמה מעצבן ליאו" התחנן וחיבק אותי בפחד שאעזוב "תומי.." התכופפתי אליו בניסיון להסביר לו שאני מתה לעוף מכאן "אל תעזבי, אל תשאירי אותי לבד" חיבק אותי חזק יותר "אני מבטיחה" לחשתי, עוד שקר נוסף.

"יש בגדי ים בארון שלכן" אמר ליאו לאחר שכיחכח בגרונו. "אוקי" אמרתי ועליתי לחדר להתארגן לבריכה.

"רגע, קים!" קרא תומי שניגב מעיניו את הדמעות. "קר בחוץ, את תהיי חולה" אמר והתקרב אליי כשחיפשתי בגדי ים "אוי נכון, אתה צודק." אמרתי כשחשבתי על זה שנית "מזל שאתה כאן כדי לדאוג שלי" התכופפתי וחיבקתי אותו חזק "ששש, את תעירי את בן" לחש והצביע על המיטה שלי ושל אנה, שעליה ישן כמו מלאך קטן, בן.

"בוקר טוב!" קראה אנה כשנכנסה לחדר בפיהוק "תפסיקו להרעיש כל כך" בן מילמל בשנתו "איך ישנת?" שאלתי בחיוך "מעולה, אם את קוראת למיטה שלנו נוח, עוד לא הכרת את המיטה החדשה של בריאן" נמתחה בחיוכים "יש לי רעיון, קר מדי בשביל בריכה, תרצו שנראה סרט? אכין שוקו ופופקורן" הצעתי, "כן!" קרא בן שהתעורר מיד "כן" אמרו גם אנה ותומי "מה זה?" תומי משך מהארון מעטפה לבנה, אותה מטפה שלקחתי לניק כמה רגעים לפני שמת.

"צריך לשרוף את זה" אמרה אנה ולקחה מידו את המעטפה לפני שהספיק לפתוח אותה, אנה פתחה את המעטפה ושלפה ממנה את התמונה, תמונה שלי ושלה מתחבקות. מעניין איך הם הצליחו להשיג את התמונה הזאת..

"חכי" אמרתי וניגשתי אל המרפסת הקטנה של החדר, חטפתי מהשולחן את המצית הירוקה שישבה בתוך המאפרה ונכנסתי חזרה אל החדר. "בן, תוכל להביא לי את פח המתכת שיש ליד המיטה?" ביקשתי וכך עשה "שרפי את זה אחותי" אמרתי אך היא המתינה רגע, בוהה במחשבות בתמונה. "3964" לחשה "מה?" שאלתי בבלבול, אלה המספרים שאמא שלי הייתה נוהגת להגיד לי.

עבר

"אל תשאירי אותי לבד שוב, בבקשה" התחננתי לאימי רגע לפני שעמדה לצאת מהבית "קים, אני חייבת ללכת." התכופפה כדי להיות בגובה שלי "אבל אם אי פעם תרגישי לבד, פשוט תקלידי את המספרים 3964" חייכה לעברי, חוזרת על אותם מספרים שהייתי מחייגת כל לילה כשהרגשתי בודדה. אף אחד מעולם לא ענה, אך זה נתן הרגשה טובה שכיביכול יש לך לאן לפנות.

הווה

"זה מה שרשום כאן" כיווצה אנה גבות בתמיהה. הבטתי גם אני בתמונה, בקטן בעיפרון שהחל לדהות, נכתבו אותם מספרים. "אלה לא המספרים שאמא שלך.." אמרה אנה "כן, זה כן" עניתי לפני שסיימה את המשפט "מה יש שם? אני גם רוצה לראות" בן עמד על קצות האצבעות בניסיון לראות מה מדאיג אותנו כלכך "אין פה כלום" אמרה אנה ושרפה את קצה התמונה, לאחר מכן זרקה אותה אל פח המתכת, בזמן שהבטנו בה נשרפת אט אט.

"מי אמר שהוא רוצה סרט?" אמרתי מנסה לשנות נושא והדלקתי את הטלוויזיה "אנה!" קריאה נשמעה מלמטה "בואי איתי" גלגלה עיינים וירדנו למטה בזמן שהילדים מחכים בחדר.

"מה עכשיו?" שאלה בשילוב ידיים "מי אלה לאס ואטה?" קרא בריאן מתוך דף ששלף ממעטפה "אומיגד. מה?" צרחה בהתרגשות וחטפה ממנו את הדף "אה!!" צרחה שוב וקיפצה באושר לאחר שקראה את המכתב "מה קרה?" שאלתי "תקשיבי אז ככה: לגברת אנסטסיה אשטון, הנו שמחים לבשר לך כי נשמח להפיק את הקולקציית שמלות שלך בחברה שלנו, בעזרת תצוגת אופנה שתופק על ידך בפריז שבצרפת" קראה את הכתוב, עוד צרחת התרגשות, הפעם משפתיי. "תוכלי להגשים את החלום שלך!" חיבקתי אותה

"מצטער להפריע לכן ברגע המרגש, אבל אנה לא הולכת לשום מקום"אמר בריאן
"הו לא אדוני, לא חיכיתי שנה שלמה לתשובה הזאת כדי שאיזה עבריין ינעל אותי בבית שלו" הפנתה אליו אצבע מזהירה "נו בבקשה, תנו לנו ללכת" התחננתי "אני מבטיחה שלעולם לא נברח, לא נספר לילדים את האמת, נפסיק אפילו להתכווח איתכם!" ניסיתי להישמע משכנעת "אוקיי, אנה נוסעת יחד עם בריאן. את נשארת כאן לפיקדון כדי שהיא לא תעשה בעיות" חייך ליאו "נשמע מספיק הוגן בשבילי" אמר בריאן "מה? לא! אני חייבת את קים איתי, אתם לא יכולים לעשות את זה!" קולה נשמע שבור מעט, הפנתי אליה את מבטי בפנים מחייכות

"אנה, לכי תגשימי את החלום שלך. אני אסתדר כאן עד שתחזרי" החזקתי בכתפייה לחיזוק "אבל.." "אוי דיי כבר לריגשי לפני שאתחרט, לכי לארוז דברים. בערב תטוסי יחד עם בריאן במטוס הפרטי" אמר ליאו בניפנוף יד "אגב, אני צריכה לצאת היום" אמרתי בדרך אגב "לאן את חושבת שאת רוצה ללכת?" אמר ליאו "אז ככה; לעשות גבות, חפיפה, לק ג׳ל ולקנות בגדי חורף" אמרתי בתמימות.
נו באמת, אני אישה לכל הרוחות.

"ממש לא" גיחך ליאו "מה הפעם המהומה?" התקרבה דיאנה ובידיה מטאטא "אני רוצה לצאת לקניות וליאו ובריאן לא נותנים לי" שילבתי ידיי כמו ילדה קטנה "והצרחות?" הביטה באנה "אני טסה הערב לצרפת להשיק ליין שמלות!" קיפצה אנה בהתרגשות וחיבקה את דיאנה "לבד?" הופתעה "עם בריאן אבל זה פרט שולי" גלגלה עיינים "אז יש לבריאן את אנה כבת ערובה, קים לא תעזוב את אנה בחיים. תנו לה לצאת" אמרה דיאנה בנזיפה לליאו ובריאן "יש לך שעה" ליאו נעץ בי מבט מאיים.
"רואים שמעולם לא עשית לק ג׳ל" הזעפתי פניי "שעה וחצי, וזהו" נאנח "אני הולכת לארוז!" אמרה אנה בהתרגשות ורצה מעלה אל החדר "אני הולכת להיתארגן!" אמרתי ורצתי לחדר גם אני.

"אני לא מאמינה שאני מגשימה את החלום שלי!" אמרה אנה וקיפלה בגדים אל תוך תיק "אני לא מאמינה שבריאן נוסע איתך במקומי" עיוותי פניי "מדברת זאת שאשכרה החוטף שלה הסכים לה ללכת לעשות גבות" הרימה גבה בהפתעה
"לדבר אחד נסכים, השעה אחת עשרה בבוקר וזה כבר היום הכי מפתיע שהיה לי אי פעם" הצהרתי ואנה צחקה
"רק.. אנה, תשמרי על עצמך שם. אני לא אהיה לידך כדי להגן או לשמור עלייך" הרצנתי פניי "אל תדאגי, רק תשתדלי לא לריב עם ליאו בזמן שאני לא כאן, אני לא מוכנה לפספס אף ויכוח!" חיבקה אותי בצחקוקים בלתי פוסקים שהדביקו גם אותי.

"כבר חשבת איפה לעשות קניות?" שאלה כשסגרה את התיק "יש רחוב מלא חנויות קרוב לכאן, אלך אליו" אמרתי וסידרתי את הג׳ינס הבהיר והגופייה הלבנה שלי
"שינוי בתוכנית" נכנס בריאן אל החדר כשהתדקתי את הקוקו שלי "הטייס לא נמצא בערב, צריך לצאת עכשיו" אמר
"מה? אבל זה מוקדם מדי!" אמרה אנה בהיסטריה האופיינית לה "אוקיי, אז לא טסים בכלל. נסי שוב שנה באה" אמר ברוגע ועמד לצאת מהדלת "רגע! בסדר, אני מביאה את התיק שלי" נאנחה וחטפה את התיק מהמיטה "אני אתגעגע" אמרה וחיבקה אותי חזק "אני כבר מתגעגעת" החזרתי לה חיבוק משלי.

וכך עזבה החברה הכי טובה שלי, אל עבר הגשמת החלום שלה,
יחד עם החוטף שלנו.