Part: 14/ הכללים של דרקולה
------------------------&----------------------------
"לנצח תחיי ככה, לנצח תברחי כמו פחדנית!" קולה נשמע תקיף ונוזף, לראשונה שקולה של אימי נשמע ככה.
"אני יודעת מה אני עושה!" החזרתי
"את לא יודעת! את אף פעם לא ידעת,
הרי מה כבר יודעת ילדה בת 18, שלא עבדה יום בחיים שלה?" קולו של אבי נשמע
"תתעוררי כבר על החיים שלך, את לא יותר מפחדנית."
"תתעוררי, תתעוררי, תתעוררי."
-
הזדקפתי בנשימה עמוקה במיטה של בריאן, אני עדיין חטופה, אמא שלי ואבא שלי מתים, אני נושמת.

"התעוררת כבר? יופי" ליאו נעמד לצד המיטה, לפני שהספקתי להתרכז במה שאמר, הוא משך בשיערי וגרר אותי בכוח מהמיטה "מה אתה עושה חתיכת אידיוט?!" צעקתי וניסיתי להשתחרר מאחיזתו.
הוא משך אותי לחיקו
"מה שהייתי צריך לעשות קודם"
לחש לאוזניי בקול מאיים.

"תעזוב לי את השיער!" צרחתי כשדחף אותי במדרגות אל עבר הסלון בזמן שהוא אוחז בשורשי שיער בכאב.
הוא דחף אותי לספה הגדולה ששם ישבה אנה עם מבט מלא שינאה המופנה אל בריאן שהביט בה חזרה בקרירות.

"הדברים משתנים מעכשיו.." התחיל להגיד ליאו אך קטעתי אותו "בטח שהם משתנים! הקרקפת שלי השתנתה! בוא אני אמשוך לך בשיער ותספר לי כמה כואב לך!" זעמתי ואחזתי בראשי בניסיון להרגיע את הכאב.

"תסתמי" סינן מבין שיניו בלי להתעמק בדבריי "אני לא יודע אם שמעתן, זה גם לא מעניין אותי. אבל ניק, אבא שלי, מנהיג העולם התחתון נפטר אתמול." אמר ליאו בקרירות.
בטח שאני יודעת, הייתי שם.
חוץ מזה, הוא אשם! אם הוא לא היה רודף אחריי כל זה לא היה קורה.

"ואיך זה קשור לדרך החדשה שהערת אותי בה" אמרתי בגלגול עיינים.
ליאו משך בידיי בחוזקה מה שגרם לי לעמוד מולו והוא אחז באחוריי לחיי, מקרב את אוזניי אליו בכאב.

"דבר ראשון, את לא מגלגלת אליי עיינים. דבר שני, עכשיו אני מנהיג את העולם התחתון והגיע הזמן שתכבדי אותי קצת" לחש מספיק חזק כדי שגם אנה תשמע.

הייתי צריכה לתת לקרב הדמים הזה להתחיל ולתת למישהו להרוג אותו שם.
בדיוק כמו את אבא שלו.

"מה אנחנו אשמות?" ניסיתי להתרחק ממנו ללא הצלחה.
"כריסטיאן היה זה שהרג אותו. אבא שלכן." אמר בריאן

"כמה מצחיק זה, שלאט לאט הוא מפיל את כולכם" גיכחתי והסתכלתי אל תוך עייניו של ליאו, אל תוך העיינים שמזכירות לילה חסר כוכבים.

"תהיי ספציפית" דרש בזעם
"אני לא צריכה להיות ספציפית בשביל להתפלל ליום שבו יגיע התור שלך" ירקתי בשקט לעברו.

"אני כבר לא יכל לחכות לזה" לחש והניח נשיקה קלה על הלחי שלי.
נשיקה המזכירה נשיקתו של נחש, קרה ומלאת ארס.

"חתיכת דרקולה" סיננתי מבין שיניי ודחפתי אותו ממני, באותו רגע אחז בידי וסובב אותה מעט, מה שגרם לי לרגע להתאנק בכאב.
"עזוב אותה, זה מכאיב לה!" יצאה אנה להגנתי "תשתקי" אמר בריאן ומנע ממנה לקום מהספה
"הכללים החדשים הם כאלה" אמר ליאו ודחף אותי לספה בגסות.

"אחת, אתן לא מתחצפות.
שתיים, אתן מכבדות אותנו.
שלוש, אתן לא תסתובבו בבית כאוות נפשיכן אלה רק במקומות שיורשו לכן" התחיל לומר וכל מה שעשיתי היה להלחם בצעקת כאב שרצתה לצאת בעיקבות מה שעשה ליאו לידי.

"ארבע, אתן יותר לא תאכלו כשתירצו, אלה רק מה שתקבלו מדיאנה שלוש פעמים ביום." המשיך אותו בריאן.

הם רוצים להרוג אותנו או מה?!
מצד שני, למה שלא יעשו זאת? הרי כריסטיאן הרג את אבא שלו.

"לנשום מותר?" לחשה אנה בציניות
"חמש, אסור לכן להיכנס לחדר של בריאן או שלי" אמר ליאו שהתעלם מאנה.
"אבל אנחנו ישנות שם!" מחאתי על דבריו
"וכאן אנחנו מגיעים לכלל שש, אתן ישנות אך ורק בסלון עד שהחדר החדש שלכן יהיה מוכן" חייך בריאן באכזריות.

"אני לא הבעל שלך שתישלח אותי לישון בסלון!" קמתי בכעס על רגליי וליאו סטר לפניי עוד לפני שהתקרבתי אליו.
קול הטחת ידו בפניי הדהד בראשי, הרגשתי כאילו אותה סטירה חוזרת על עצמה שוב ושוב.
אני לא אבכה, זה לא כאב מספיק כדי לגרום לי לבכות.
אני לא אצעק, אני המומה כדי לעשות זאת.
אני לא אגיב, הושפלתי מדי כדי לעשות זאת.

"כלל מספר שבע, אין יותר בריחות, דאגנו לכך." אמר בריאן, דאגו לכך? מה הם עשו?

"כלל מספר שמונה, על כל הפרת אחד הכללים, תגיע תוצאה לא רצויה." אמר ליאו בקול קריר והביט בי, מפנה מבטי ממנו ומתאפקת לא להרביץ לו.

אדם קר יותר מפריזר,
רע יותר מדרקולה,
חשוך יותר מהאפלה,
נוראי יותר מהאדם הנורא ביותר בעולם,
זהוא ליאו סמית׳.

"המשך יום נעים, גבירותיי" גיחך בזילזול ויצא מהבית כשבריאן מאחוריו.

יום יבוא, ואתה תהיה פגיע וחלש כמו פרח בודד,
יום יבוא, ואתה תזדקק לטובתי, כמו מדבר צמא למים,
יום יבוא, ואני אפנה לך עורף, בדיוק כמו שגרמת לי להפנות לך עורף בעזרת הסטירה הזאת שלך.
אני נשבעת לך, ליאו סמית'.

"את בסדר?" התקרבה אליי אנה בחשש, בשעה שאני בוהה בריצפה, מנסה לעכל את כמות השינאה והאיבה שיש לי אל ליאו.
"כן" הצלחתי להוציא מבין שפתיי.
אם אני לא אהיה החזקה, אף אחת לא תהיה.

"נמאסה עליי ההצגה הקטנה הזאת" לחשתי בזעם, "למה את מתכוונת? על מה את חושבת כבר? קים, אני מתחננת, אל תעשי שטויות" התחילה אנה לומר אך אני בשלי,
ההצגה הקטנה הזאת נגמרה.

"אנחנו הולכות להפר את כלל מספר שבע"
הסתכלתי אל תוך עייניה, מוכיחה לה את רצינות דבריי.
"ספייקי!" צעקתי לאוויר ותוך שניות הכלבלב התייצב מולי, כלב טוב.
"הולכים" אמרתי אליו והרמתי אותו
"איך נעשה את זה? בפעם האחרונה, הם תפסו אותנו!" אמרה אנה בהיסטריה.

"פשוט נלך" הדגשתי את מילותיי והתקרבתי אל דלת הכניסה בשעה שאנה אחריי, מנסה לעצור אותי מהרעיון המטורף.
"קים, אולי כדי שנחשוב על זה לפניי?" לחשה כשיצאתי מדלת הכניסה אל עבר השער.
"אמ.. חשבתי" חייכתי אלייה ועצרתי את הליכתי "אני כל כך שמחה שנכנס לך היגיו.." אמרה וקטעתי אותה "ואנחנו נעשה את זה" קבעתי והתקרבתי אל השער, רק ש.. שומר אחד בלבד ניצב שם..

"איפה כולם?" התקרבתי אל השומר בסקרנות "אפשר לעזור לך?" התעלם משאלתי "כן, קח אותנו הביתה" אמרתי בחיוך עדין, כאילו זו בקשה רלוונטית לגמריי.
"אדון סמית׳ אישר זאת?" חייך חזרה
"בוודאי שכן!" התערבה אנה בצחקוקים.
"אם כך, נלך" פתח את השער ונתן לי ולאנה לצאת, מי ידע שכלכך קל לברוח?
בהתחשב בכך שאני עוד בפיג׳מה!

"אנחנו גרות ב.." התחילה אנה לציין אך השומר קטע אותה "אני יודע"
נכנסנו אל האוטו כשספייקי ביידי ואנה לצידי, בדרך אל החופש! הפעם באמת!

"איפה כולם?" חזרתי על השאלה כשהנסיעה השקטה הפכה למביכה
"אני לא רשאי לענות לך על שאלות כאלה" הסביר בקצרה בזמן שנהג
"ליאו ובריאן לא ישאירו את הבית שלהם בידי שומר אחד" חיזקתי את עמדתי בכך שהדבר משונה
"אני לא רשאי לענות לך על שאלות כאלה" חזר על עצמו
"זאת לא שאלה, זאת עובדה, הדבר מוזר מדי!" הרמתי את קולי, השומר נשאר בשתיקתו.

"הגענו" אמר, הבטתי מהחלון בבית שלי ושל אנה, כלכך קטן לעומת הבית של בריאן וליאו או לעומת הבית הקודם שלי.
הקיר נשאר חצי צבוע, בדיוק כמו שהשארנו אותו ביום שעזבנו לטובת רעיון טיפשי.

"ושלעולם לא אאלץ לפגוש אותך שוב, או את הבוסים שלך" סיננתי מבין שייני ויצאתי מהרכב, יחד עם אנה וספייקי.

"לא האמנתי שאתגעגע כלכך למלונת הכלבים הזאת" לחשה אנה כשהביטה בבית ברגע שנכנסנו, להפתעתנו הבית לא היה נעול.
"לא האמנתי שאשכרה נצליח לצאת מהשער" הודהתי.

בעלת הבית, ששמה הספיק לפרוח לי מהראש, התייצבה בסלון עם פנים נפולות שאינן מבשרות טובות.

"היי, במה זכינו לביקור שלך?" אמרה אנה כאילו כל הזמן הזה היינו כאן.
"בנות, לצערי תאלצו לעזוב את הדירה.." ניגשה ישר לעיניין שנאלצה לבשר.
על שולחן האוכל הישן שבסלון הונחו דפים מפוזרים, התקרבתי מעט לראות במה מדובר.

"את לא יכולה לעשות את זה! אין לנו לאן ללכת!" גערה בה אנה
"אני מצטערת, ידיי כבולות" לחשה בלי להביט בנו.
על דף אחד, נרשם חוזה מכירות, היא מכרה את הבית לאדם אחר.
והיא יכולה לעשות זאת, הרי לא שילמנו לה בכלל על החודש הראשון שאפילו לא בילינו כאן, שאפילו לא נגמר.
חתימת הקונה הייתה זו שמשכה לי את העין, חתימה מסודרת מדי יחסית לאדם שקונה בית קטן ועלוב,
חתימה הנושאת עליה את השם שלו.

"היא יכולה לעשות את זה, ידייה באמת כבולות, לליאו." לחשתי בשקט ובהיתי בחתימתו של ליאו.

"המכונית שלי, היא לא הייתה בכניסה, איפה היא?" התקרבתי אל האישה
"חשבתי שיידעו אותך, היא נגררה, אני מניחה שחנית במקום אסור או משהו.." אמרה דיי לחוצה.

ואז הבנתי, היה כלכך קל לברוח, כי ליאו ובריאן דאגו שלא יהיה לנו לאן לברוח.

----
אין מאושרת ממני לראות שהספר תפס תאוצה מדהימה!
12 הצבעות ו12 תגובות פרק הבא⁦❤️⁩