Part: 9/ צמיד הזהב
-------------------------&---------------------------

"איך נעשה את זה?" התיישבה מולי
"אני אעשה סיבוב בבית ואנסה להבין איפה עומדים כל השומרים, בטוח יש איזה פירצה שממנה נוכל לברוח." הסברתי וקמתי על רגליי. "את תישארי לנוח, בעוד כמה שעות ננוח שוב בבית שלנו" קבעתי והיא ציחקקה ונשכבה חזרה במיטה
"רק תיזהרי" ציינה "הם לא יכולים לפגוע בי" קרצתי ויצאתי מהחדר.

ירדתי במדרגות אל קומת הכניסה, אין שם אף אחד פרט לדיאנה ששטפה כלים.
"דיאנה" ניגשתי אליה בחיוך "הבית הזה נורא גדול ויקר, בטח יש פה המון שומרים" אמרתי כאילו אני מציינת עובדה "האמת שכן, כשאתה כלכך מסוכן והמון רוצים להרוג אותך אתה חייב שיהו איתך שומרים כל הזמן" אמרה בזמן שהניחה את הכלים לייבוש.
"ו.. כדי שבריאן וליאו יהו כלכך מוגנים, בטח השומרים מסתובבים בכניסה כל הזמן" לקחתי תפוח עץ "הם בכל כניסה אפשרית, את מתכננת לברוח?" שאלה בקול דואג והביטה בי, שתקתי.

"הדרך היחידה לצאת מכאן זה לקפוץ מהשער, ואז סביר להניח שהשומרים יתפסו אותך. זה מסוכן קים, אני לא רוצה שתיפגעי" ניגבה ידייה והניחה ידה על כתפי
"הם לא יכולים לפגוע בי" חייכתי, חוזרת על המשפט שאמרתי לאנה.

"זה לא משנה כמה אדם יעטוף עצמו במסכות, בסופו של יום הוא יתמודד עם האמת שלו והכאב שלו" אמרה, כאילו רומזת משהו
"בואי נקווה שסופו של היום הזה יהיה בבית שלי, עם כוס קפה ושמיכה" חיבקתי אותה ויצאתי לחצר הקדמית, משאירה מאחוריי אישה מבוגרת ודואגת.

חמישה שומרים חמושים בדלת השער הקדמי, אחד מסתובב בשער מסביב, עוד חמישה נוספים בדלת השער האחורי, שלא נדבר על הכלב הזה שלהם.
חזרתי אל החצר הקדמית, מתכננת לספר לאנה.

לראשונה טרחתי להביט אל עבר הבית הגדול שבו אני חטופה, מבנה הבית הגדול נישא לגובה של לפחות ארבעה קומות, חלונות קישטו את הקירות שלו יחד עם אורות שהאירו מבעד לחלונות.

משתלם להיות פושע.

"מה את עושה כאן?" הסתובבתי ומאחוריי עמד בריאן שקטע את מחשבותיי
"חטופה כאן" הנחתי ידיי על מותניי, מתכוננת למלחמה הבאה
"אל תשגעי אותי" נאנח והתיישב על כיסא גינה קרוב אליו "אז אל תחטוף אותי" גלגלתי עיינים "החיים לא פיירים" חייך בציניות "אנה צדקה, אין בך כלום. אתה וליאו זה ממש מין מצא את מינו, אתה יותר ממוזמן למסור לו שאמרתי זאת." ירקתי לעברו בארס ונכנסתי אל הבית, עולה לחדר שבו נמצאת אנה.

"יש לי תוכנית!" קראתי והערתי אותה משנתה "דברי אליי" מלמלה והתיישבה
"בכל השערי כניסה יש יותר מדי שומרים, אבל בגדר הצדדית השמאלית, יש שומר אחד, פשוט נחכה שהוא יגיע לצד השני ונקפוץ מהגדר. רק צריך לקחת איתנו את ספייקי" חייכתי וגם חיוכה של אנה התעצם
"אז למה אנחנו מחכות? בואי נצא מכאן!" קמה מהמיטה "היי היי, אנחנו צריכות לחכות שהבנים ירדמו ורק אז לברוח" הסברתי
"לא ידעתי שמלאכי מוות יכולים לישון" נאנחה וחזרה לשבת.
-
"אני חושבת שעכשיו זה בסדר" אמרתי לאנה לאחר כמה שעות שישבנו בחדר, שום רעש לא נשמע מחוץ לחדר, ספייקי נרדם בידייה של אנה "אז קדימה" קמה מהכיסא המשרדי והתקרבה לדלת "אנה, רק.. תיזהרי" אמרתי ברצינות, היא הנהנה בחיוך ויצאנו מהחדר.

"מוזר, אין כאן אף אחד" לחשה אנה כשהגענו לקומת הכניסה, אפילו דיאנה לא הייתה שם.. יצאנו אל החצר, חמישה שומרים עוד עמדו בשער הקדמי, וכך גם באחורי אני בטוחה!

הגענו אל הדר הצדדית, "צריך לחכות שהוא ילך" לחשתי לאנה כשראינו את השומר החמוש עומד מעבר לגדר. "חכי" אמרה ולקחה אבן בינונית שהייתה בקרקע מאוחריינו, היא עלתה על כיסא גינה והשליכה את האבן אל מעבר לגדר "מי זה שם?" צעק השומר ועזב את עמדתו והלך שמאלה, אל עבר הקול ששמע. האבן.

"קדימה" זירזה אותי אנה ועליתי על כיסא הגינה, העברתי רגל אחת אל מעבר לגדר, ואז רגל שנייה, אנה עשתה כמוני כך שישבנו בזהירות על הגדר השחורה בגובה שניים וחצי מטר "אוקיי, עכשיו לקפוץ" אמרתי וקפצתי אל הקרקע.
כבר הרגשתי את תחושת החופש והאוויר המרגיעים.

סביבי היו בתים שדי דומים לבית של בריאן וליאו, גדולים ויוקרתיים, אך אי אפשר היה שלא להבחין כי הבית שלהם, היה הגדול מכולם.

"קדימה, תזרקי לי את ספייקי" אמרתי "אבל.. זה דיי גבוה" מלמלה אנה "פשוט תעשי את זה, זה רק שני מטרים" ספק לחשתי ספק צעקתי. היא זרקה לעברי את ספייקי שיילל בפחד, תפסתי אותו רגע לפני שנפל לקרקע "הינה אני באה" קראה אנה וקפצה.

"לא מאמינה שהצלחנו!" חיבקה אותי אנה בהתלהבות לאחר שנחתה בבטחה
"אוקיי אוקיי, אני לא נושמת" צחקקתי מתוך חיבוקה החונק, לבסוף היא שחררה ממני "מי היה מאמין שזה יהיה כלכך קל, ציפיתי שירו בנו או משהו" אמרתי
"יחסית לגברים מהעולם התחתון הם דיי סתומים" צחקה אנה
"עכשיו, איך יוצאים מהמקום הזה?" הבטתי סביבי, מבוך של בתים! "בואי ננסה שמאלה" אמרה אנה והתחילה ללכת לצד שמאלה של המדרכה.

"זה ימינה" קול נשמע מאחורינו והסתובבנו, ליאו ובריאן. שיט.
"לאן אתן חושבות שאתן הולכות?" שאל ליאו והתקרב אלינו, עיניו נצצו בכעס.
"רחוק מכם!" התרחקתי והוא תפס במרפקי. מה הקטע שלו להחזיק אותי כל הזמן?!
"צר לי לאכזב אתכן" גיחך בציניות ומשך בידי כשספייקי בידי השנייה, מתחיל ללכת לעבר השער הקדמי "תעזוב אותי!" שמעתי את אנה, בריאן אחז בידה ומשך אותה איתנו "היית צריכה לחשוב על זה לפני שברחתן" גער בה
"היית צריך לחשוב על זה לפני שחטפת אותנו" החזירה.

בריאן תפס ברגלייה של אנה והרים אותה כך שפנייה מופנות אל גבו.
"תוריד אותי!" צעקה כשנכנס בשער "בואי כבר" אמר ליאו בזמן שמשך בידי והכניס אותנו בשער ומשם נכנסו בדלת הכניסה הענקית והלבנה.

"מה אתן חושבות לכן, אה?" דחף אותי ליאו לספה ובריאן הוריד את אנה מכתפו ודחף אותה גם לספה, ספייקי נבהל וברח אל המטבח. בוגד!

"שככה תצליחו לברוח? אתן מבינות על מי אתן מסתכלות?!" צעק עלינו ליאו
"אתה מבין שאנחנו לא סופרות אתכם בכלל?" צעקתי חזרה והוא נעמד קרוב מולי, מחזיק בסנטרי בחוזקה וגורם לי להביט בעיניו "את תכבדי אותי ולא תתחצפי אליי" סינן מבעד שיניו בזעם ועזב את סנטרי בגסות, מה שגורם לראשי לנטו טיפה ימינה

"עד היום אף אחד לא הצליח לפרוץ לבית הזה, אף חטוף לא הצליח לברוח מכאן, ושתי זולות מפונקות לא יהו הראשונות" אמר בריאן באיפוק.
"תמיד יש פעם ראשונה" חייכתי בהתגרות
"קים, תסתמי" אמר ליאו
"אנחנו צריכות בגדים" לחשה אנה בלי להביט באף אחד. "ואני צריך שתשתקי" הרים עלייה בריאן את הקול

"מה ציפיתן? שתצליחו לברוח ולהשיג לקוח חדש להלילה?" שאל ליאו בשעשוע
"תסתום את הפה שלך, אתה לא יודע עלינו כלום אז תפסיק לשחק את עצמך יודע הכול!" צעקתי עליו "חתיכת ערס צעצוע! אתה לא מפחיד פה אף אחד אם לא שמת לב!" הפנתי אליו אצבע ואז על בריאן "ואתה, חתיכת פודל של ליאו, אתם חוטפים שתי בנות, לא מספקים להן בגדים, אבל לא רוצים שהן יגעו לכם בחולצות, אבל גם לא רוצים להסתכל עליהן כשהן בלי חולצה! אתם מסתכלים עליינו פעם אחת ומדביקים לנו תווית מלוכלכת! מה אתם בכלל יודעים עלינו?" צעקתי עליהם
"אז כל עוד אתם לא מכירים אותנו, תסתמו את הפה שלכם!"
שתיקה שררה בחדר, שני מבטים זועמים הופנו אליי, ליאו ובריאן, מבט אחד מופתע, אנה.
ליאו התקרב לאט אל שולחן האוכל הגדול שעמד ליד הסלון הגדול שבו ישבנו

"קים, תעלי לחדר" ליאו לא הביט בי ודיבר כאילו הוא אחראי עליי "אנה תעלי" אמר לה בריאן, מנסה להיות יעיל "לא רוצה" שילבתי ידיי "אני אמרתי, תעלי לחדר" סינן בכעס ליאו, מאופק.
"ואני אמרתי, לא רוצה" הדגשתי כל מילה.
"אני אמרתי שתעלי לחדר!" צעק והטיח ידו בשולחן בחוזקה, גורם לאנה לקפוץ מעט מבהלה
"אתה לא אבא שלי!" צעקתי עליו
"אפילו אבא שלך לא דאג לך, הוא השאיר אותך כאן" חייך בהתגרות ואכזריות.
מכה מתחת לחגורה, בלי שידע אפילו.

אבא שלי באמת לא דאג לי, אבא שלי באמת השאיר אותי כאן והתאבד, נערה בת 17 שלא יודעת כלום מהחיים שלה.
אבל ליאו לא יודע את זה, הוא חושב שאבא שלי חי ונושם, כריסטיאן קופר.

"הוא לא עזב אותנו!" התערבה אנה כשראתה שאני לא מגיבה, שאני שקועה במחשבות "כן? אז איפה הוא? למה הוא לא נלחם על הבנות המתוקות שלו?" גיחך והתקרב אלינו
"אולי גם הוא צריך חופשה מהן, מבין אותו לגמריי" הצטרף בריאן

"בריאן תסתום" אמרה אנה בלי להביט בו.
"או שמה?" התגרה והתקרב אליה
"תחטפי אותי? איזה קטע! את החטופה שלנו" התלהב בציניות מהעובדה הטיפשית "בריאן אני נשבעת לך..." הפנתה אליו אצבע מאשימה, צמיד הזהב שלה נפל על הריצפה, היא התכופפה והרימה אותו
"תגידי, מה רשום שם" שאל בריאן כשראה כתוביות קטנות בצמיד.

זה הצמיד שקניתי לאנה ביום ההולדת החמש עשרה שלה, צמיד זהב שחרוט עליו השם המלא שלה, גם לי יש צמיד כזה עם השם שלי.

"לא עיינינך" אמרה וניסתה לסגור את הצמיד על ידה "לא שואל" משך בידה וחטף ממנה את הצמיד בכוח.
"אנסטסיה אשטון" קרא בקול, ליאו התקרב אליהם.
שיט, אנחנו 'הבנות של כריסטיאן קופר' אנחנו אמורות להיות קופר.