"אנה, לאט לאט אנחנו מתקדמות אל הדלת, אוקיי?" לחשתי כשראיתי את הפאניקה בעייניה.
מאוחר מדי, הכלב נבח וזה הספיק, אנה רצה בפאניקה והיסטריה אל הצד השני של הדלת, הכלב החל לרדוף אחריינו ורצתי גם אני.

"תעלי לשולחן!" צעקתי וטיפסנו שתינו לשולחן האוכל שבחצר, הכלב נבח בקרקע כאילו מחכה לטרוף אותנו חיות ונושמות.

"את מפחדת?" שאלה אנה בשקט "לא, פשוט אני לא אתן לך למות לבד" חייכתי וחיבקתי אותה

"מה אתה אומר על זה, אה כלב?!" התגרתה בכלב, בתגובה הוא נבח עליה והיא נבהלה ולקחה צעד אחורה "אנחנו נמות פה" התייאשה "והשמש הזאת חמה מדי" ציינה וצחקתי "גם כשאת עומדת למות, יש לך תלונות, אין דברים כאלה" התחזק צחוקי.

"דיאנה!!!" צרחנו יחד כשהבחנו בה מנקה את המטבח, מהקיר זכוכית השקוף, "היא עם אוזניות" אמרה אנה כשהבחינה בהן, לאחר כמה שניות גם אני הבחנתי באוזניות הלבנות שבאוזנייה

"אוקיי, אבל אל תדאגי, לא נמות פה" ניסיתי להישמע אופטימית לאור ההיסטריה שאנה שהתה בה

"מתי את חושבת שהבנים ישחררו אותנו?" שאלה בשקט, מנסה לשנות נושא "מה זה קשור עכשיו?" הערתי
"פשוט הם מחכים שכריסטיאן יתחנן לשחרר אותנו ושתינו יודעות שזה לא יקרה" אמרה "זה כמו שאמרת, שמור את אוייבך קרוב" הנחתי יד על כתפה בניחום

"אנחנו נגלה מה ואיך הם מתכננים להשיג את הדיסק און קי או איך למצוא אותנו, ואז נראה איך נצא מכאן" הסברתי והיא הנהנה.

הכלב שוב נבח, מאין רומז לנו שלאלוהים תוכניות אחרות.
"הו שקט, לא משנה כמה תנבח לא נרד מכאן" גערה בו אנה "בריאן וליאו כלכך יהרגו אותנו" נאנחה
"פשוט נחכה שהכלב ילך, נרוץ הביתה ונחליף בגדים מהר, אף אחד לא ידע. חוץ מזה, יש לבריאן חולצה מגניבה בארון ששמתי עלייה עין" קרצתי

"מאוחר מדי." קולו הזועם של ליאו נשמע מאחוריינו.
הנחתי בשקט כי הגיעו מהשער מאחוריי גבי
"אם פשוט נחכה בשקט, אולי הוא ילך" לחשה אנה בתיקווה בלי להסתובב
"אני לא חושב" הפעם קולו של בריאן נשמע.
ברור, בעיות באות בצרורות.

"למה עליהם אתה לא נובח?!" הנחתי ידיי על מותניי ונזפתי בכלב הגדול "כי אנחנו מאכילים אותו. הכלב הקטן שלכן בסלון" אמר בריאן והחלטנו להסתובב אליהם לאט עם עיינים עצומות, מתפללות שהם לא באמת שם.

"לא משנה אם תעצמו עיינים, אנחנו עדיין כאן" נאנח ליאו בחוסר סבלנות "למה בכל פעם שאנחנו רואים אתכן, אתן לבושות פחות?" שאל בריאן ופקחתי עיינים יחד עם אנה "יש לך איזה בעיה עם ההלבשה התחתונה שלי? מה לעשות שבגדי ים לא היו איתנו כשחטפתם אותנו?" שילבה אנה את ידייה בכעס

"אנחנו כלכך לא נכנסים לזה" שילב ידיו גם כמחקה אותה.
הכלב עבר לצידו השני של השולחן ונבח בקולניות עליי ועל אנה "אוי תסתום כבר" גלגלתי עיינים אך המשיך לנבוח.

"תקשיב לי טוב חתיכת כלב, תסתום כבר או שאני אדחף אותך לבריכה!" צעקה עליו אנה באיום.
אני מודה שריחמתי עליו באותו רגע.

"אפשר לדעת למה אתן חושבות שאתן יכולות להיכנס ככה לבריכה, כאילו זה הבית שלכם?" שאל ליאו בנשימה עמוקה, מנסה לאפק את זעמו שגבר בכל שניה שחלפה "לא נכנסנו לבריכה, פשוט... נפלנו אלייה" תירצתי בתמימות
"נפלתן בלי החולצות?" גיחך בריאן "החלטנו להחזיר לך אותן, הבנו שזה לא בסדר" ענתה אנה "הן זרוקות בדשא"
ציין ליאו כועס, כניראה שהאיפוק לא עובד.

"אז נכנסו לבריכה ביג דיל. אתה אי פעם שמח?" אמרתי לליאו בכעס כשהבנתי שהשיחה הזאת מובילה למלחמה
"רוצה לראות איך כולנו צוחקים?" חייך בהתגרות "נו" גלגלתי עיינים.
הוא שלח מבט מחויך לבריאן שהבין על מה חשב.
רק אני לא הבנתי?

ליאו הרים אותי מהשולחן כך שידו מתחת לברכי וידו השניה בגבי.
בריאן הרים את אנה והם החלו ללכת אל עבר הבריכה
"תוריד אותיי" צעקתי על ליאו.

אני יכולה להישבע שאפילו הכלב חייך
בזדוניות.

"תוריד אותי חתיכת מעצבן!" צעקה אנה "את ביקשת" חייך בתמימות וזרק אותה למים.
תוך שניות ליאו זרק גם אותי.

לאחר שהוצאנו את הראש מתוך המים ונאחזנו בקיר משתעלות, ליאו התכופף לישיבת צפרדע והביט בחיוך תמים תוך כדי שנעצתי בו מבט נוקב. אילו מבט יכל לשרוף, ליאו מזמן היה ערימת אפר.

"רק דבר אחד אני לא מבין, אתן הבנות של כריסטיאן קופר, למה גרתן בדירת חדר עלובה?"
שאל בריאן בחיוך מתחכם.
"הן צריכות איזה מקום להביא אליו את הלקוחות שלהן, לא?" אמר ליאו באכזריות ובו זמנית בשלווה, כאילו זה איזה שיח נעים בבית קפה.

אבל זה לא שיח נעים בבית קפה, זאת שיחה בין החוטפים לחטופות, שיחה שלא אמורה להתקיים בכלל.

"הוא לא רצה שנגור איתו מפחד שיפגעו בנו" סיננה אנה מבין שינייה "ואנחנו לא חייבות לכם שום הסברים על מהלך החיים שלנו, חתיכת רוצחים עלובים שחושבים שהם משהו" יצאתי מהבריכה יחד עם אנה ונכנסנו לבית.

ספייקי המבוהת רץ אליי בפחד
"שלום לך קטנציק, התגעגעתי!" חיבקתי אותו כלכך עד שנרטב כולו ופחדו נמוג.

אני ואנה התחלנו לעלות במדרגות במטרה להגיע לחדר של בריאן.
"קים" קרא ליאו ונכנס לביתו "אנה" קרא בריאן מיד אחריו "מאיפה אתם יודעים את השמות שלנו?" עצרה אנה והביטה בהם "מה חשבת? נחטוף שתי בנות בלי לדעת את השם שלהן?" גיחך ליאו מהשאלה הכביכול טיפשית.

המשכנו לעלות במדרגות, מתעלמות מדבריו "קים" "אנה" קראו שוב, התעלמנו.
"אתן תעצרו כשאנחנו קוראים לכן!" גער בריאן כשסבלנותו פקעה
"תשלח לי אימייל, אני אחשוב על זה" אמרה אנה בזלזול וצחקקתי
"קים! את תעני לי כשאני קורא לך!" פקד ליאו.
הסתובבתי לרגע והבטתי בו, אני כבר כמעט בחצי הדרך לחדר..
ירדתי במדרגות לכיוונו והוא חייך חיוך צדדי "אתה רואה אחי? ככה מחנכים אותן" אמר לבריאן בהתנשאות.

עברתי בין ליאו ובריאן ולקחתי תפוח מהאי שבמטבח מאחוריהם.
"היית מת" מלמלתי ועליתי חזרה במדרגות.

"שלא תחשבו לרגע שאתן חוזרות לחדר שלי!" צעק בריאן ועלה מהר במדרגות, בתגובה רצנו גם אנחנו,

"מאוחר מדי!" ענתה אנה כשנכנסנו בריצה וטרקה את הדלת לפני שהספיק להגיע.
צליל נעילה נשמע, אנה נעלה את הדלת.

"תפתחו!" דפק בריאן ולאחר כמה שניות דפיקות נוספות נשמעו, כניראה ליאו דופק גם.

"מה נעשה? אין לנו מה ללבוש" אמרתי וניגשתי לארון של בריאן, ערמות של ג׳ינסים וחולצות מהחברות היקרות ביותר הונחו בתוך הארון הגדול.

"נלבש חולצה ובוקסר" אמרה וניגשה גם לארון "הנה" זרקה לאוויר חולצה "אני לא מתכוונת ללבוש את הבוקסרים שלהם" הבהרתי "אז נלבש את השורטים מאתמול" זרקה אליי את השורט שהוזנח בריצפה עוד מהבוקר.

התלבשנו ונשכבנו על המיטה, לראשונה הבחנתי כי הדפיקות הפסיקו, סוף סוף!
"לא יודעת מה אני יותר, עייפה, עצבנית או מפחדת מהשניים האלה" נאנחה אנה

"פשוט תחבקי אותי ובואי נישן" אמרה בשקט, לא מחכה לתשובתי.
וכך עשיתי "נעלבת מהם?"
לחשתי כשראיתי שהיא עברה את שלב הכעס ונכנסה לשלב העצב
"תני לי להאמין שלא" לחשה לאחר מחשבה מרובה וכיסתה את שתינו בפוך.

"אל תדאגי, כל עוד אנחנו כאן, לא נעשה להם חיים קלים" ליטפתי את שיערה הבלונדיני והלח.
לאחר כמה דקות היא נרדמה.

צליל נקישה מתכתי נשמע מבעד לדלת, קמתי מהמיטה והתקרבתי, הדלת נפתחה וליאו ובריאן עמדו שם זועמים מתמיד ומפתח בידיהם.

"למה אתן ח...." התחיל בריאן לומר אך סתמתי את פיו בעזרת ידיי "אנה ישנה" ציינתי ודחפתי אותם אל מחוץ לחדר יחד איתי וסגרתי את הדלת.

"מה?" לחשתי, מצפה לסיבה מספקת להפריע לי בשנתי.
"את ממש לא תשתיקי אותי" גער בי בריאן "אתה ממש לא תעיר את חברה שלי" החזרתי "אנחנו ממש לא שואלים אותך" אמר ליאו ומשך אותי באגרסיביות מהדלת, בריאן נכנס "תפסיק!" ספק לחשתי ספק צעקתי לבריאן שהתקרב אל המיטה.
ליאו דחף אותי בגסות אל תוך החדר והחזיק בי כדי שלא אזוז.

"חתיכת מניאקים" מלמלתי וליאו חיזק אחיזתו בי "אתה מכאיב לי" ניסיתי למשוך ממנו את היד אבל הוא רק גיחך ולא שיחרר.
כמובן, למה כבר ציפיתי מחוטף.

"יאללה קומי" קרא בריאן ומחא כפיים ברעש, אנה התיישבה מעט, פקחה עיינה בבלבול והביטה בכולם כמו ילדה קטנה וחמודה.
היא כזאת מאמי כשהיא מתעוררת!

"מה?" מלמלה בקול צרוד והביטה בצימצום עיינים מבולבל בבריאן.
"אה.." מלמל, כבר לא בטוח במה שרצה,
כי לא הייתה לו שום סיבה להעיר אותה!

"הוא סתם העיר אותך כדי לעצבן" הסברתי
"לא אני לא, אני רוצה תחולצות שלי חזרה" הצביע על החולצות שלבשנו
"אה" אמרה אנה עדיין חצי רדומה ופשטה את החולצה שלה, בריאן השפיל מבטו, מנסה לא להביט בה.

"מה אחי? כאילו עד עכשיו הן לא עמדו מולך בהלבשה תחתונה" התקרב אליו ליאו כשהוא עוד אוחז בי ולאחר מכן דוחף אותי למיטה כאילו אני מאין נטל שהוא משליך "הפעם זה שונה אחי, עד עכשיו זה היה כי הן רצו לא כי אמרתי." הסביר

"תני לו כבר תחולצה ושיתן לי לישון" מלמלה אנה ונשכבה שוב במיטה.
פשטתי גם אני את החולצה הנוחה וזרקתי לעברו של בריאן, שעדיין מנסה לא להביט בנו.
פתאום ליאו גם סובב מבטו, מנסה לא להביט בי
"מה אחי?" צחק בריאן "מה אתה מכניס לי שטויות לראש גם כן" נזף בו ליאו והחזיר מבטו לכיווני, אך ראו בעיניו כי הביט בכל דבר חוץ ממני.

"תנו לי לישון כבר" התחפרה יותר בשמיכה
"סעמק תלבשו משהו כבר" זרק עלינו בריאן תחולצות חזרה וחייכתי בניצחון.
לבשתי חזרה את החולצה "תסגרו תדלת אחריכם" ציוויתי

"עם מי את חושבת שאת מדברת? אני לא אחד החברים שלך" אמר ליאו בכעס עם אצבע מורה, כאילו שינה גישתו. "למזלי" גיחכתי והתכסתי בשמיכה.

"סתמי תפה" משך ממני את השמיכה. כאילו לפתע נזכר במעמדו של כל אחד מהנוכחים בחדר.

"מה אתה עושה!?" צעקתי עליו ונעמדתי
"סעמק, תנו לישון כבר!" צעקה אנה וקמה מהמיטה ונעמדה מול בריאן וליאו
"מה את חושבת שזה, בית מלון?" אמר לה בריאן, שותף לזעמו של ליאו.
אנה התקרבה לליאו, מכינה עצמה לקרב.
"לבית מלון באים כי רוצים, לא כי חטפו אותנו" החזירה
"ולמיטה אתן נכנסות כי שילמו לכן" סינן בריאן בכעס.
אנה סטרה בחוזקה ללחיו של בריאן.
צליל הסטירה נשמע בכל החדר, למשך כמה שניות שררה שתיקה בחדר.

"מי את חושבת שאת?" צעק עליה ותפס במרפקה בחוזקה בצורה שלא נראת נוחה אלה מכאיבה "תעזוב אותה" התקרבתי אליו "את תסתמי" פנה אליי.

"מי את חושבת שאני? אה? אחד הזיונים שלך? אני החוטף שלך בין אם תרצי ובין אם לא" הסתכל בעייניה של אנה באימה.
"תדבר אליה יפה!" דרשתי וליאו אחז במרפקי גם "שחרר" נסיתי למשוך את ידי ממנו כשהאחיזה נהפכה כואבת.
הבטתי באנה וראיתי כי דימעה בוגדנית ויחידה זלגה על לחייה.
"אז את תסתמי את הפה המזדיין שלך" חיזק בריאן את עמדתו.

ליאו הביט במתרחש במבט קריר, כאילו כל זה קורה במרחק רב ממנו ושום דבר אינט מזיז לו.
התפללתי בכל ליבי שאנה לא נשברה, מעט דברים יכולים לשבור אותה, אני מקווה שבריאן לא אחד מהם.

"אולי אני זריזה, אולי קלה ואולי גם זונה, אבל היית מת להיות אחוז קטן ממה שאני, היית מת להיות גם נמלה קטנה, רק לא להיות מה שאתה וזה רוצח קטן ועלוב. הורס משפחות, שחושב שהוא אלוהים שיכול להחליט מי יחייה ומי ימות. אני מאחלת לך, מכל הלב שלי, שתכיר מקרוב מה זאת קרמה" אמרה בשקט והסתכלה לתוך עיניו, לא מראה טיפת חרטה על דברייה.

"את לא יודעת עליי כלום, אז סתמי תפה שלך" סינן מבין שיניו
"אני יודעת מספיק כדי לדעת שאין בך כלום חוץ מאוקיינוס של דם על היידים."
הוא שיחרר מידה בגסות, דוחף אותה מעט ונעמד לצידו של ליאו שעוד מחזיק במרפקי בשקט.

"תכניסו לראש הריק שלכן שנחטפתן, אתן לא בחופשה" אמר ליאו בשקט ודחף אותי מעט לעמוד ליד אנה "ואתם תכניסו לראש הקטן שלכם שאנחנו שמות עליכם זין" אמרתי באותו טון.
ליאו ובריאן יצאו מהחדר והתעלמו מדבריי.

אנה רצה למיטה הגדולה ונשכבה עליה כשראשה פונה לכרית.
"את בסדר?" התיישבתי לידה וליטפתי את ראשה "אני אתמודד" מלמלה לכרית
"את לא צריכה, אנחנו יוצאות מכאן. הלילה." אמרתי והיא הרימה ראשה והביטה בי "מה?" הביטה המומה "אף אחד לא ידבר אלינו ככה. ובטח שלא אלייך" חייכתי והיא חיבקה אותי חזק.

פאק איט, לא משנה מה יקרה, אנה היא הדבר הכי חשוב לי בעולם, גם אם זה אומר לברוח מבנו של ראש העולם התחתון והחבר הכי טוב שלו, ש'במקרה לגמרי' גם בעולם התחתון.