אולי אתכם היקום מזהיר, שולח לכם תחושה מוזרה כזאת בבטן המזהירה לקראת יום רע. 

אותי היקום לא הזהיר, אותי לא הזהירו שהעולם שהכרתי, הולך להתהפך על צירו.

"אמא! אני יוצאת לריצה" קראתי כשהבטתי במראה, מסדרת את הטייץ ומהדקת את הקוקו הגבוה.

"אל תחזרי מאוחר, בבוקר הולכים לבקר את אבא, את זוכרת?" נכנסה אל חדרי בחיוך "איך אפשר לשכוח?" אמרתי בציניות, לא מביטה בעייניה הכחולות הדואגות. "אני.." התקרבה
"אנחנו כלכך לא עושות את השיחה הזאת עכשיו" הבטתי בעייניה בכעס "קים..."
"מה קים? אה? הוא בגד בך, ואחרי שגילית את זה, במקום להילחם עלייך, הוא התאבד כמו פחדן עלוב שהחיים ניצחו. הוא לא דאג או חשב מה יקרה לי? ילדה בת שבע עשרה שלא יודעת כלום מהחיים שלה!" צעקתי לעברה ומתרחקת ממנה.
מבטה היה מיואש "את לא תסלחי לו על זה נכון? כבר עברה שנה.." לחשה

"אני לא אסלח לו, מבחינתי הבן אדם הזה בסופו של דבר הוא הגיע אל המקום שאליו היה צריך להגיע." "קימברלי ג'ונסון, אני מבקשת שתכבדי את מות אביך!" הרימה קולה בנזיפה "ואני מבקשת שתכבדי אותי ותפסיקי לרדוף אחריי איש מת." סיננתי מבין שיניי.

הכנסתי את האוזניות לאוזניי, מתעלמת מנזיפות אימי ויצאתי מהחדר "אל תחכי לי" קראתי וטרקתי את דלת הבית.

סיבוב ראשון, סיבוב שני, סיבוב שלישי, המשכתי לרוץ, מנסה לברוח מהבעיות שלי,  מהמחשבות שלי, ללכת מחר לאזכרה? שכבת הזיעה הדקה שעטפה את פניי והדופק המואץ, מעידים כי אני חייבת הפסקה.

השירים נפסקו וצילצול קטע את מחשבותיי "MY MOM"

"אני בדרך" ניתקתי עוד לפני ששמעתי את קולה. המשכתי לרוץ אך צילצול נוסף עצר אותי "my life"

"מה קורה חיים שלי?" קולה של החברה הכי טובה שלי נשמע מבעד לקו "מה כבר יכול לקרות?" שאלתי בחוסר הבנה "האזכרה של אבא שלך מחר, את מתכוונת ללכת?" שאלה ברוגע

"אבל את כבר יודעת שלא, נכון אנה? מה זאת השאלה הטיפשית הזאת?" נזפתי "פשוט חשבתי על זה ולדעתי כדאי שתלכי, את יודעת, בשביל אמא שלך" "אנה.." ניסיתי לדבר אך היא קטעה אותי
"לא משנה מה תגידי, הוא עדיין היה אבא שלך, בין אם תרצי בכך או לא. אם תרצי אבוא איתך, את מפחדת ללכת לאזכרה כי את חושבת שההיא, תהיה שם?" החלה בנזיפה וסיימה בקול דואג "אני לא מפחדת משום דבר. נתראה מחר בשמונה בבית הקברות" סיננתי מבין שייני וניתקתי את השיחה.

פחד, מילה מגוחכת.

"אמא אני בבית!" קראתי כשניכנסתי בדלת, אמא שלי קיבלה את פניי בחיוך וחיבוק "את רעבה?" שאלה בעדינות האופיינית שלה "עייפה, אני הולכת להתקלח ולישון. מחר אנה באה איתי לבית הקברות" חיוכה התעצם "אני כלכך שמחה שסוף סוף קיבלת שכל" שמחה, גילגלתי עיינים ועליתי לחדרי שנמצא בקומה השנייה של הבית.

דבר אחד טוב השאיר אבא שלי אחריו, כסף ובית שדאג שירשם על שמה של אמי בצוואה ולא על שמה של ההיא.

נכנסתי למקלחת, שוטפת מעליי את הצרות והמחשבות של היום הזה.

-בוקר שלמחרת-

"בוקר טוב נסיכה שלי, תתארגני עוד מעט יוצאים" התעוררתי לקולה העדין של אימי ודחיפות קלות של גופי.

"אני קמה אני קמה, מה השעה?" מלמלתי אל תוך הכרית באנחה. "שש" הרימה אימי את הבגדים המלוכלכים שזרקתי על הריצפה יום לפני כן. "נו עוד מוקדם, אני הולכת בשמונה" הסתובבתי לצידה השני של המיטה, מפנה גב אל אימי "אני הולכת עכשיו, תבואי אחר כך?" שאלה בשקט "אבל שש" סובבתי פניי חזרה אליה בתהיה "אני רוצה להגיע מוקדם" מלמלה
"תיזהרי לא להעיר את המתים" גיכחתי בשקט "קימברלי, תכבדי אותי ואל תתחצפי!" אמרה בטון נוזף ופגוע
"אני מבינה שאת עוד מאוכזבת אבל.." דיברה אך קטעתי אותה "מאוכזבת? הו לא יקירתי, מזמן הפסקתי לצפות ממך או מהאדם הזה שנחשב אבא שלי" התיישבתי על המיטה

"אז מה את רוצה שאעשה? אה?" שאלה בקול מתחנן לתשובה
"שתמשיכי הלאה, את לא מבינה שלא משנה כמה תבכי או כמה תשתי, הוא לא יחזור? דיי, הוא מת! הוא בגד בך! מה את חושבת? תזרקי לי כל הזמן כסף ואני אשתוק? שלא שמתי לב שכל לילה את נועלת את החדר, שותה אלכוהול ובוכה? פעם הבאה תתבשמי עוד קצת, עוד מריחים את האלכוהול" הסתכלתי לה בעיניים בגיחוך וזילזול.
היא בחרה לא להשיב לע
דבריי ויצאה מהדלת, לאחר כמה שניות נשמעה טריקת דלת מרחוק. היא יצאה מהבית אל בית הקברות.

לא הצלחתי לחזור לישון, השינה נלקחה ממני. תודה אמא.

שטפתי פניי וצחצחתי שיניים. לבשתי גינס בהיר וחולצת בטן לבנה, פיזרתי את שיערי החום החלק שמסתיים בתלתלים עדינים המכסים את גבי. על עייני הירוקות הנחתי משקפי שמש כהות.

הנחתי את השרשרת הקבועה שלי על צווארי, רטט הסיח את דעתי.

"my life"-
'מוכנה?' אנה סימסה לי, השעה כבר שבע וחצי, הזמן טס

נעלתי נעליים לבנות, לקחתי את התיק הקטן שלי שמכיל אוזניות, בקבוק מים ומפתחות.

me- 'בואי לבית שלי, ניסע עם האוטו שלי'

"my life"- 'אני יודעת, אני כבר למטה:)'

גיכחתי לעצמי מהעובדה שהיא כבר ידעה זה מה שיקרה.
הרי זה מה שתמיד קורה..

"ספייקי, אני הולכת!" קראתי לכלב הקטן שלי, גוש הפרווה החום הקטן רץ לעברי בנביחות חלשות וקשקוש בזנב.

"תתנהג יפה" ליטפתי את ראשו הקטן. יצאתי מהבית ונעלתי את הדלת.

אנה נשענה על מכונית הפרארי האדומה שלי, מחזיקה שתי כוסות קפה.
עייני נפערו בהפתעה "אומיגד יש לך וורוד" קראתי בהלם ואנה בתגובה צחקקה
"דיי באמת?" גלגלה עיינים

"מ-מתי הספקת לצבוע את קצוות השיער שלך בוורוד? זה כלכך מחמיא לשיער הבלונדיני שלך אמלה" העברתי ידי על שיערה החלק שמסתיים בתלתלים עדינים, כמו שלי. חיבקתי אותה והיא הגישה לי את כוס הקפה שלי "דיי נימאס לי מהשיער המשעמם הזה, החלטתי לשנות" הרימה כתפייה כסימן של לא ביג דיל
"נו תפתחי כבר את האוטו אני מתייבשת כאן" התלוננה ופתחתי את דלת הנהג, היא התיישבה לידי במלמול של סוף סוף
"תגידי, לא אמורים ללבוש שחור לאזכרה?" שאלה והביטה בבגדיי, הבטתי בבגדייה חזרה, היא לבשה גינס שחור וחולצת בטן שחורה.

"מה שתגידי" גלגלתי עייני והתחלתי בנסיעה.

"את חושבת שהיא תבוא היום?" שאלה אנה בשקט. בחרתי שלא לענות לשאלתה, למרות שזאת אותה שאלה שמתרוצצת לי בראש מאותו הרגע שהחלטתי לבוא.

"הגענו" החניתי את האוטו ואני ואנה יצאנו, מביטות בכניסה אל בית העלמין השקט.

"זה בסוף השורה" לחשה אנה כשניכנסנו "אני יודעת איפה הוא נקבר" לחשתי בנזיפה.

הבטתי באמא שלי, שבוכה אל אדם שמת, בקבר שלו. בקבר שלא ראיתי שנה שלמה.

מהנדסת תרופות, מצילה חיי אדם, משטתחת בדמעות על קבר של האדם שהכי פגע בה בעולם. פנטסטי.

"אמא.." הנחתי ידי על כתפה, היא הסתובבה אליי, עייניה האדומות והנפוחות מעידות כי בכתה במשך שעתיים רצופות. אף אחד לא היה רוצה לראות את אמא שלו, האדם הכי חזק בחייו, במצב כזה. תאמינו לי.

"אני כלכך שמחה שהגעת, לא יכולתי לבקש בת טובה ממך" חיבקה אותי חזק, מעבר לכתפייה צפיתי במישפחה נוספת, המתאבלת על קבר נוסף, במרחק כמה מטרים ממני.
מאחורייה עמדה אישה נוספת, האדם האחרון שרציתי לראות.

האישה התקרבה אליינו בעצב, התנתקתי מחיבוק אימי והתקדמתי אל האישה.

"מה את עושה כאן?" שאלתי בכעס לעברה. שיערה השחור היה אסוף לקוקו גבוה, עייניה החומות כוסו כעת במשקפיי שמש כהות.

"מה שאת עושה כאן, קים." אמרה בעצב. הרמתי את משקפיי השמש שלי אל שיערי.

"יש לך את עיניו של אביך.." חייכה בעצב והרימה ידה לגעת בפניי, התרחקתי ממנה והרמתי יידי מעט, ממחישה לה את הרצון שלי, שלא תיגע בי או תתקרב אליי
"איך את מעזה בכלל?" אמרתי בכעס.
"את היית איתו למרות שידעת שהוא נשוי, התחתנת איתו בסתר, למרות שידעת שהוא נשוי עם פאקינג ילדה. את הבאת לו ילד, למרות שידעת הכול. את המשכת להיות איתו למרות שידעת טוב מאוד שאת הורסת את המשפחה שלו. ואת עוד מעזה לבוא לכאן, כאילו את קורבן מסכן, ולהגיד לי 'יש לך את עייניו של אביך'? מי את חושבת שאת?" אמרתי בכעס מבין שיניי.

"קים.." אמרה בשקט והתקרבה אליי
"אל תעיזי בכלל להגיד את השם שלי גברת אמילי" הרמתי את קולי. אנה נעמדה לצידי כשראתה את המתרחש "מה ציפית, אה? שיום יבוא והוא יעזוב הכול בשבילך?" שאלתי בציניות גמורה "אז הינה, הוא עזב הכול, אבל לא בשבילך" גיכחתי למרות שלא היה זכר להומור בדבריי
"קימברלי ג'ונסון, אביך היה חשוב לי מאוד, גם אם קשה לך לקבל את זה. באתי הנה כדי לכבד את זיכרו ולהביא לך את זה" אמרה בזעם וזרקה אל האדמה קופסת עץ ישנה, שעד כה בכלל לא שמתי לב שהחזיקה בה .

אנה הרימה את הקופסא הנעולה במנעול כסף והחזיקה בה "הוא ביקש שאביא לך את זה בגיל שמונה עשרה" אמרה עדיין בכעס "אני בת שמונה עשרה כבר חצי שנה" אמרתי המומה "אופס." חייכה חיוך מתגרה והסתובבה ללכת.

"את חתיכ.." עמדתי לקלל אותה אך יריות נשמעו מאחוריי. אמילי ששמעה את היריות, נבהלה וברחה חזרה על עיקבותייה כמו פחדנית.

הסתובבתי אל אמא ורצתי אליה,
"קים חייבים ללכת" אמרה ומשכה בידי, דמעותייה יבשו ולחץ נראה בעייניה "קדימה, האוטו חונה בכניסה" אמרה אנה וזירזה אותנו "מאיפה באים היריות?" שאלתי בקול כשהיריות התקרבו "קי.." אמי החלה להגיד אך קול גברי קטע אותה

שלושה גברים חמושים הלובשים שחור ובעלי שרירים, עמדו מאחוריי אימי וכיוונו אקדח לכיוונה "תגידי איפה זה וכל אחד ילך לדרכו" קרא בזעם, גילו של הקורא נראה לא מעל שלושים, כך גם האחרים.

"לעולם לא" אימי הסתובבה אליהם בכעס "לא חבל שנעשה את זה כאן ג'סיקה אשטון?" קרא בשמה של אימי בזילזול.
אימי החזירה את שם המשפחה הקודם שלה, לאחר המוות של אבי. אני השארתי את שם משפחתו כדי להוכיח שהמוות שלו לא שינה בי כלום.
עם כמה שהוא שינה.

"מה קורה כאן?" שאלתי בשקט "אני חושבת שלא משהו טוב" אמרה אנה בציניות, זה מה שיפה בה, ברגעים קשים היא חייבת להיות צינית רק כדי להרגיע את הרוחות.

"מתי שתרצה" גיחכה אימי והתקרבה אליו, ירייה נשמעה, אימי נפלה לאדמה, שלושת הגברים התקרבו אלינו "אמא!" צרחתי ונפלתי לצד גופה, הקליע פגע ישירות בליבה, מבטה הביט אל נקודה בשמיים, ללא מטרה.

"אנחנו חייבות לזוז" קראה לי אנה "איפה זה?!" צעק אותו הגבר שיירה "איפה מה לעזאזל?! אמא שלי פאקינג מתה, וכל מה שמעניין אותך זה מה לעזאזל?!" צעקתי והתקרבתי אליו, מרגישה איך זעם משתולל בליבי "סתמי תפה שלך" צעק וכיוון אליי את האקדח "אני נשבעת לך, אין לנו מושג על מה אתה מדבר" הריחקה אותי אנה מהאיש לאט "אתן לא מבינות, אה? עד שלא נשיג את זה נמשיך לרדוף אחרייכן, ולא רק אנחנו, כל העולם התחתון" גיחך.

שלוש יריות נשמעו מהצד, אמילי החזיקה באקדח ביידים רועדות, שלושת הגברים נפלו אל הריצפה, אחד מדמם מהרגל, אחד מהיד, ואחד מהלב.

-----
מקווה שאהבתם את הפרק הראשון בספר החדש "Keep breathing", הגיבו לי מה אתם חושבים⁦❤️⁩
אוהבת מלא, G.