לפתע אני שמה לב שהשבוע חלפו בדיוק שנתיים מאז הניתוח ששינה לי כביכול את החיים.
אני תוהה אם עלי לחגוג זאת😐.

אז לפני שנתיים וקצת יותר, גילו לי כולסטאתומה.
אני לא יודעת מי מכם מכיר את הבעיה הרפואית הזו, מקרוב או לאו דווקא,
אך אני בכל זאת אעניק לכם בנדיבותי הסבר קצר.
כאשר אנשים שואלים אותי מה פירוש המילה המסובכת הזו, אני מקצרת ועונה להם שזה סוג של גידול, אף על פי שזה ממש לא מדוייק.
אך אין לי את הכוח להסביר על הרקמת עור המיותרת הזו, שנוצרת באוזן ומתפתחת תוך כדי כירסום הרסני של עצמות השמע, ואף עלולה היא לחדור למוח.

במזל גילו לי את זה לפני שהיה מאוחר מידי,
ונכנסתי לאותו ניתוח מדובר.

אני זוכרת את היום הזה כאילו היה אתמול,
הרגע בו נכנסתי לחדר האישפוז שלי (היה זה בית חולים פרטי),
ואת הרופא שנתן לי הנחיות ואת הבושה האדירה שחשתי כאשר הוא ביקש ממני להוריד את כל הבגדים וללבוש חיקוי עלוב של חלוק תכול, אשר פתוח בכל החלק האחורי.
אני זוכרת את הרגעים בהם גילגלו אותי במיטה במסדרונות צהבהבים אל עבר חדר הניתוח,
את המגע המנוכר של שולחן הניתוחים, עם השמיכה החמה (ונעימה, אך אני אכחיש זאת אם תשאלו אותי) שעוטפת את הגוף.
אני זוכרת את פרצופי המנתחת המתולתלת והמרדים הבלונדיני רוכנים מעלי עטויי מסיכות (אז זה היה נדיר להיות עם מסיכה רפואית😅 בניגוד מוחלט למציאות של היום),
עד שהיטשטשו לתוך ריק שחור כאשר חומר ההרדמה השפיע עלי ושאב אותי לשינה ללא חלומות.
כל אותם רגעים, לא היה לי מושג שאצא מהניתוח הזה שונה ממה שהייתי עד לאותו רגע.
בשבוע שלאחר מכן, לאחר הניתוח שארך שלוש שעות ושני ימי אישפוז,
הסתובבתי עם תחבושת מסיבית על החלק השמאלי של הראש.
וברגע שהורדתי אותה, תארו לכם את השוק שחטפתי כאשר גיליתי שאני לא שומעת דבר באוזן השמאלית שלי.
הייתי בטוחה שזו טעות, משהו נורמטיבי שאמור לחלוף עם הזמן,
אך לאחר שבוע וחצי בערך, כאשר הגעתי לפגישה שגרתית עם הפרופסור שערכה לי את הניתוח, על מנת לראות שהכל מתנהל אצלי כרגיל,
קיבלתי את הפצצה השניה-
מלבד כך שהחירשות באוזן שלי תישאר לתמיד, אסור שיגעו לי מים באוזניים, לכל החיים.
התנזרות מוחלטת מבריכות, ימים, צלילה בכל צורה אפשרית, וגשם.
למשך כל שארית חיי.
כל מה שהיה חלק מהאישיות שלי בערך.
הייתי גולשת גלים לפני כן, ועכשיו התחביב המהנה הזה נלקח לי לנצח.
אפשר לומר שזה הכניס אותי לדיכאון,
בלשון המעטה.
כיתה ט' הייתה שנה איומה עבורי,
אני שקעתי ברחמים עצמיים בהתעלמות מהעולם,
הייתי שורטת וחותכת את הידיים שלי בתירוצים טיפשיים,
נתתי לכל דבר קטן לערער אותי,
ואף היה לי נסיון התאבדות אחד שבו ניסיתי לשסף לעצמי את הצוואר בעזרת חוט תיל.
במבט לאחור זה קצת מצחיק אותי, אם לומר את האמת.
הייתי כזו אדיוטית.
אבל באותו הזמן אני חשתי כאילו העולם מפנה לי את גבו, ואין לי טעם בו.
הייתי הדיכאונית השחורה של השכבה ואף כמעט הכריחו אותי מצד ההנהלה ללכת לפסיכיאטר.
(בסופו של דבר הם התפשרו על יועצת בסגנון אמברידג')
האמת,
אני לא זוכרת איך הצלחתי לצאת מאותו בור.
אולי אחרי שהפסקתי לחשוב שכולם שונאים אותי, והצלחתי להתחבר לשתי חברות מדהימות,
הבנתי שהמציאות באמת מאירה לי פנים הרבה יותר ממה שנראה לי מלכתחילה.
כלומר,
אתם יודעים כמה הטבות יש לאנשים לקויי שמיעה?
לא מעט😶
כיום אני אופטימית לגבי המצב, ומנצלת אותו לכל דבר אפשרי.
(דרך מאוד נוחה להתחמק ממטלות הבית😉)

כאשר אני אומרת לאנשים שאני חצי חירשת כדי שידברו מעט יותר בקול או כדי שיבינו את הצורך שלי להשאיר אותם מצד ימין לי,
אני זוכה לתגובות-
"אוי", "איזה מסכנה", "אני מצטערת בשבילך" "אם תסתמי אוזן אחת, את תשמעי אותי?"

כלומר, אני מבינה, זה טיפוסי שאנשים ירחמו עלי,
אבל באמת שאני לא צריכה את זה.
אם כבר קנאה, אולי.
פעם הייתי גולשת על גלים בימים סוערים,
עכשיו אני גולשת על כל ההטבות של הבגרויות, והזכויות שניתנות לי כאזרחית עם תעודת נכה.

I LIVE MY LIFE, BABY😌

נכון, אמנם החלק עם הקטע של המים הוא די מבאס,
אבל זה הכל עניין של הרגל,
אפילו האטמים המכאיבים שאני נאלצת לשים במקלחות כבר נהפכו לעניין פשוט כמו ציחצוח שיניים.
(משמע שאני שוכחת באופן קבוע ותמיד נזכרת ברגע האחרון)

אם כי עכשיו אני די בתסכול מכך שאני לא יכולה לצאת ולרוץ בגשם.
אבל אני חולה על החורף בכל מקרה,
יש לי בו מוזה עצומה😶

(הרגע בו אני מנסה להתאפק ולא להתנצל על החפירה, כי זה ספר חפירות😐)

בכל מקרה, אני מניחה שיש מטרה כלשהי לכל ה'פריקה' הזו.
אני רצינית כשאני אומרת את זה,
אבל החיים הם יותר יפים ממה שנראה לנו.

יש שני צדדים למטבע, ואלפי צדדים לעיפרון.

הכל עניין של נקודת המבט.

אז...
מי רוצה לחגוג איתי?
(הוודקה חינמית🙂)