הרגע שאני הכי אוהבת בחיים נראה לי, יהיה הרגע שמסיים בצורה חגיגית תקופה חרא.

אז כן, היה לי שבוע די חרא 😐
אבל אז אתמול היה לי את האימון הכי טוב שהיה לי בקרקס (דאיי, אני כל כך שמחה שחזרתי להתאמן שם, אני לא מפסיקה להודות על כך לעצמי כל פעם מחדש T_T)

שתבינו, מרוב שהוא היה אינטנסיבי נקרע לי העור בכפות הידיים והן עכשיו ממש אדמומיות, מלאות שלפוחיות וכואבות, אבל זה כל כך שווה את זה כי אני עכשיו לא מפסיקה לחייך.

אבל למה אני מתחילה מהסוף?

אז הרבה זמן כבר שלא הרגשתי שהעולם מתמוטט עלי, וזה התחיל בשבת.
היה לי תקלה די קשה עם ההורים שלי, הם התחילו לדבר בשולחן שבת על נושא שהם ואני עם דעות מאוד מנוגדות לגביהו, והם לא הפסיקו לדון בו ולהגזים איתו עד שכבר לא יכולתי להכיל את זה, וביקשתי מהם להפסיק לדבר עליו.
אבל אני לא חושבת שזה עניין כל כך אותם, במיוחד את אבא שלי, כי הוא התפרץ עלי ולבסוף אמר שאם אני לא מסוגלת לשבת איתם ולהקשיב, אז שאקום ואסתלק לי מהשולחן, וזה במילים יפות.

וזה מה שרציתי לעשות תאמינו לי, אבל הייתי ממש רעבה כי לא אכלתי כל שישי, אז פשוט נשארתי שם וניסיתי לתת למילים לחלוף מעלי, מה שלא היה רעיון חכם כי אחר כך התפרקתי ולא הפסקתי לבכות בלילה.
וזה היה התקף בכי רציני, שלא הצלחתי לשלוט בו.
לא היה לי דבר כזה מאז שחתכתי עשרים ושש בצלים בטיול שנתי.

אבל אולי זה היה נצרך, מי יודע. כי אחרי שהעיניים שלי התייבשו סופית, הרגשתי מוכנה נפשית לעוד שבוע מתיש.
אבל עדיין,
"אחלה" צורה להתחיל את השבוע,
כשבמוצאי שבת אני יושבת עם אמא שלי לשיחה ארוכה על שתי כוסות יין, ומקשיבה לה מרצה בפעם השש מאות ושלוש על למה אבא שלי לא אשם כשהוא מתפרץ בצרחות על כל דבר שזז.
וזה לא כאילו האשמתי אותו מלכתחילה, אני יודעת שהוא טיפוס לא פשוט, ואני יודעת עד כמה הוא מנסה כמה לשלוט על התקפי הזעם שלו, ובשבתות בכלל, זה ממש קשה לו, כי הוא לא יכול לעשן ולמחוק לעצמו את העצבים.
אבל לפעמים אני באמת לא מצליחה להבין איך היא שורדת אותו כבר במשך 15 שנה.

ביום ראשון נשארתי בבית. היו לי מבחנים מקוונים לחיל האוויר אז לא הלכתי ללימודים ובמקום זה צעדתי בשמחה ובגיל לבית של סבא וסבתא שלי בשביל קצת שקט.

ממש פחדתי שהמצב רוח הירוד שלי ישפיע על כושר הריכוז שלי, אבל מסתבר שברגע שנמצאים במקום עם אנרגיה שונה מהמשפחה שלך זה משפר את המצב רוח פלאים.
עשיתי את המבחנים בחדר של דוד שלי, שזה מקום נפלא להיות בו לבד כי יש לו מיטה ענקית ורכה, חרבות אמיתיות וגרזנים תלויים על הקיר, ובובות ופוסטרים של סרטים קלאסיים בכל פינה.
המבחנים דווקא היו די קלים להפתעתי, כי בכל פינה שקראתי עליהם באינטרנט ממש הלחיצו שהם קשים, שהם לוקחים ארבע-חמש שעות וצריך להיות מוכנים נפשית אליהם ובלה בלה בלה,
אבל הם לקחו לי רק שעתיים, ואז כשהתקשרתי לחיל האוויר כדי לברר שלא עשיתי טעות כלשהי, הבחור החביב בטלפון אמר שזה דווקא הגיוני.
מה שגורם לי לתהות אם יש להם בוטים באתרים ורשתות שנועדו לגרום למתמיינים כמוני להרגיש לחץ לא נורמלי.

ביום שני גם לא הגעתי ללימודים 🙄
אני אפילו לא רוצה להתחיל לחשוב על כל כמויות החומר שיש לי להשלים, (תושבע, אנגלית, בכומ, מחשבת, מתמטיקה, אזרחות, תנ"ך, אוף, למה שמיניסטים לומדים כל כך הרבה, אנחנו לא אמורים להיות שבוזים של החיים?!)
מסתבר שדווקא בימים שאני לא מגיעה פתאום מלמדים חומר חדש במתמטיקה לבגרות, ומתחילים פרוייקטים לבגרויות בכל מקצוע אפשרי אחר.
כאילו חוק מרפי רוקד מולי עירום לחלוטין ואומר- 'הא, חשבת שיהיה לך קל לתמרן בין החיים ללימודים? תחשבי שוב!'

היה לי בשני יום פתוח למכינה, שהגיע בשלב שכבר הייתי מותשת מכל ההתלבטות הזו של האם לעשות משהו לפני הצבא או להתגייס ישר,
אז אמרתי לעצמי שרק אגיע ומקסימום אוהב ופשוט יהיה לי בונוס במערכת השנתית של החיים,
אבל יצא שאהבתי.
ממש.

זה מקום מדהים, המכינה הזו נמצאת ביישוב יפהפה, הגעתי לשם בשעה שמונה למרות שהיום התחיל רק בתשע וחצי ופשוט הסתובבתי שם במשך איזה שעה כי התאהבתי בנוף והיו שם מלא בתים וסטודיוס לאומנים וזה בכלל היה מחזה מרהיב לעיניים. ואני ממש אוהבת את את התוכנית של המכינה, ואת תוכנית הלימודים כי היא אפילו כוללת שיעורי ציור וזה כל כך... T_T

וכולם שם היו כל כך נחמדים, כל כך חברותיים,  וכשחזרתי הביתה מאוחר בלילה ציינתי לעצמי שאם אני לא מותשת אחרי יום שלם מוקפת באנשים חיים ומדברים זה כבר אומר משהו חיובי לגבי המקום.
אבל זה פתח לי שוב את ניאגרת הלחץ, כי יש לא מעט מתמיינים לשם ואני באמת שוקלת להפעיל פרוטקציות כדי שיהיה לי יתרון למרות שזה יישב לי ממש כבד על המצפון.

לא שיש לי פרוטקציות 🙄

אני מוכרחה לארגן לעצמי כמה.

יום רביעי, כלומר אתמול, היה הקש ששבר את גב הקרנף.
היה לי אתמול בבית ספר יום תיגבור במתמטיקה, והם למדו חדוא עם טריגו שזה נושא שאין לי עליו מושג ואני עכשיו אני אצטרך ללמוד אותו לבד כי בחוכמתי הגדולה הפסדתי גם אותו.

אני שמה לב שהמרכיב החוזר של הדכאונות והלחץ שלי זו בעצם העובדה שהפסדתי ימי לימוד, ולא קשור לכל מה שעשיתי במקומם.
ידעתי,
הלימודים תמיד יהיו הבעיה.

אז אתמול הלכתי בבוקר לריאיון לשנת שירות, שלא אפרט עליו כי לא התלהבתי ממנו או משהו (הוא הלך גרוע לשם ציון ואני מצמצמת במילים כי אני מנסה לא לתת לתסכול שלי להתגבר עליי בחזרה),
אבל אז בחזור הייתי צריכה לקחת שני אוטובוסים כדי לחזור לביתי הקט.
האוטובוס הראשון היה בסדר, הבעיה הייתה שבטעות ירדתי תחנה אחת מאוחר מידי,
וכך מצאתי את עצמי במקום צחיח ושכוח אל, מוקפת בשדות ומטעים, בלי נפש חיה חוץ מכפר ערבי מרוחק.
לא הייתה לי קליטה, ונבהלתי. ממש.
כי מה שזה אומר זה ש-
אין קליטה = אין מוביט + ריה לא יודעת שיט בניווטים והתמצאות בשטח = לחץ אטומי.

ובנוסף הייתי צריכה ממש קשה לשירותים, מה שרק הגביר את כל הבאלגן בראש כי לא הצלחתי לחשוב כראוי.
אז דבר ראשון שעשיתי היה כמובן לחפש שיח שיסתיר אותי מכל העולם,
אבל בשביל זה הייתי צריכה לטפס על תלולית בוץ בוצי במיוחד, ובדיוק ברגע שהגעתי לפסגה, אני רואה אוטובוס במרחק עם אותיות של קידוש לבנה שאומרות שהוא מגיע למרכזית המפרץ, שזה בעצם מקום שאני מכירה ויודעת להסתדר איתו, אז חשבתי שאוכל להסתדר איתו.
אז קפצתי על ההזדמנות, וגם על התלולית.
מה שגרם לכך שהחלקתי עליה והתלכלכתי והתמרחתי כולי בבוץ 😐

רק במזל הנהג היה ממש נחמד ומבין, אז הוא הסכים שאעלה על האוטובוס למרות שהייתי נראית כמו איש מערות, רק בבקשה שאחלוץ את נעליי שנראו כמו שתי עוגות בוץ מכווצצ'ות, וכל הדרך לחיפה, המצפון והאשמה אוכלים אותי על הכסא המלוכלך שהשארתי לו.

אבל לצערי כשהגעתי לשם נזכרתי מחדש שלא כל האנשים בעולם נחמדים כמו אותו הנהג שהציל את חיי,
ובמיוחד לא הסנובים של לב המפרץ,
וזה החל במבטים המוזרים שכולם דפקו לי בתחנה (שאולי זה היה בגלל שהסתובבתי יחפה ברגל אחת והרגל השניה בתוך גרב עם חור בבוהן, לא הספקתי להוריד אותה מה נעשה °-°),
ועד זה שלא הסכימו לי להיכנס לתוך התחנה כדי לקחת אוטובוס, ושומר אחד ניגש אליי וביקש ממנו להתפנות מהמקום.
כך שהייתי צריכה להתקשר להורים שלי כמו ילדה טובה ומפונקת ולהתחנן להם שייקחו אותי משם כי אני לא רוצה לבלות את משך שארית חיי בין חברת ההומלסים של חיפה.
מעניין כמה מהם היו פעם אנשים כמוני, שנקלעו למצב הלא נכון, עם המראה הלא נכון, ופשוט נתקעו שם.

אבל סוף טוב הכל טוב, הגעתי הביתה רצוצה ומתה מעייפות למרות שהשעה הייתה רק שלוש והתפרקתי על המיטה אחרי מקלחת זריזה, כששני חתלתולים מנחמים אותי.
וכמעט שלא הלכתי לקרקס,
אך מזל שלא נכנעתי לעייפות שלי, כי כמו שכבר ציינתי,
זה היה האימון הטוב של חיי.
הצלחתי תרגיל על הטרפז שהיה החלום של עצמי הצעירה, שהוא בעצם מתחיל בז'רה (כשנתלים עם הרגליים על הבר של הטרפז) עושים סווינג חזק, עוזבים את הרגליים, עושים חצי סיבוב באוויר ותופסים את הבר בחזרה עם הידיים.
קצת דומה למה שעושים בסטריט וורקאוט על מתח, רק יותר מגניב 😌
והאדרנלין מהאימון הזה פועם בי עד עכשיו, וגם מורגש היטב בגוף התפוס אבל זה מילא.

וגם הייתה לנו התרמת דם בבית ספר הבוקר, ממש רציתי לתרום, אבל אחרי ששברתי את המוח על כל הטפסים ונכנסתי והתרגשתי ומדדתי לחץ דם והכל,
המד"איסטית גילתה לי שיש לי ברזל נמוך מסתבר, וביטלה את התוכנית שלי לראות את דמי היקר מתנקז לתוך שקית.
לא נורא אני מקווה שיהיו לי עוד הזדמנויות לשפוך דם מעצמי 🤷.

ולסיום,

היכרות עם אחד מחתוליי החתיכים,
שתי טיפות אבא שלו (שאין לי מושג מיהו אבל אני יכולה להבין למה החתולה שלי בחרה בו מבין כל המחזרים שלה).

שיהיה לכם סוף שבוע מקסים!

ושכחתי לשאול מה שלומכם כמובן.
אז מה שלומכם?
החשים בטוב אתם?