אני באמת פוחדת.

אלוהים, יותר מאלף אנשים שקראו את החפירות המייגעות שלי וצפו בשירבוטים של הידיים השמאליות שלי.

מעולם לא ציפיתי שזה יגיע למספר שכזה, אני חוששת שאצטרך כמה זמן להתאושש (•_•')

האם כך זה מרגיש להיות פופולרה?
כי רמות החרדה החברתית וחשיבת היתר שלי שוברים עכשיו שיאים, מעולם לא ציפיתי שזה ישפיע עלי דרך הרשת T_T .

אה, ושלום דרך אגב.
אני מרגישה (יודעת) שנטשתי קצת את ספר החפירות הזה.

(האם זה מוזר מצידי לקרוא ספרי חפירות של אחרים רק כדי לדעת כיצד צריך לחפור משום שזו יכולת שמוכרחים לרכוש כאן בוואטפד?)

(כן, כן זה מוזר מצידי.)

בכל אופן, מסתבר שהייתי תמימה מידי לחשוב שברגע שהלימודים יסתיימו והחופש יגיע, יהיה לי זמן לכתוב ואפילו לצייר T_T

איך שסיימתי את מועד ב' במתמטיקה (שהיה נורא דרך אגב, אבל לא כזה אכפת לי כי הציון הקודם שלי לא רע בכלל.)

היה לי קורס קרקס אינטנסיבי שהסתיים ביום חמישי.
כל הגוף שלי תפוס עכשיו (אני בקושי מצליחה ללכת) וכל האיברים שלי מלאים בחבורות ושפשופים, תזכורת לכך שהטרפז לא כזה ידידותי כמו שהזכרונות המתוקים שלי ממנו תיארו לי.

אבל זה היה שווה את זה,
כי הפצעים שלי קיבלו עכשיו צבע ירוק 😌
וגם כי זה תענוג לחזור לטרפז ולטיסו, על הדרך, אך זה פרט 'שולי'.

אני מתכננת שנה הבאה לחזור לקרקס, ואולי אפילו לחזור לשגרה של הופעות מזדמנות עכשיו כשהקורונה נגמרה,
אבל אני חוששת שזה יישאר בגדר תקווה בלבד משום שיש לי תחושה שכיתה יב' גם לא תהיה רחמנית במיוחד...

ולסיום, יחד עם תקווה שאהיה פעילה יותר בהמשך,
תמונה חיננית של החתולה שלי.

גאד, הלוואי והייתי חתול.
להכות ולשרוט אנשים כל הזמן בלי שום סיבה נראית לעין, לצאת מכך בשלום ועוד לגרום להם לחשוב שזה חמוד.
משאלת חיי.