קמתי לבית הספר והתארגנתי, לקחתי תפוח לדרך ויצאתי מהבית.

יום רביעי לניסוי: התאריך: 4.1.2018: יום רביעי:

נכנסתי בשערי בית הספר בראש מורם. "הי, זונה!" קראו לעברי.

נפגעתי מקללותיהם, למרות שלא אוכל להיות זונה מהסיבה הפשוטה: אני עדין בתולה. אני בת 17 ועדין בתולה. אני לא אומרת שצריך לאבד את הבתולים בגיל צעיר, אבל איך זונה יכולה לעבוד בזנות ולהיות בתולה?

הלכתי לכיתתי והתיישבתי בשורה האחרונה, כרגיל, רק שהפעם הארי בא אלי. "היי פריקית, לא נמאס לך להתלבש כך? ברצינות, שחור זה כבר לא באופנה." אמר לי בשעשוע, "מה אתה יודע על אופנה, הארי?" החזרתי לו, זו הייתה טעות. הוא בעט בי, הרביץ לי, קילל אותי וחנק אותי.
רצתי לשירותים, הגנבתי מבט במראה ראיתי ילדה חסרת צבע בפנים ושגופה מלא בחבורות. ואף אחד לא יודע זאת.

הדמעות כבר ממזמן החלו לזלוג על פני. אני יודעת שלא אשרוד חודש.

שטפתי את פני והברזתי משאר היום, והנה אני כאן. ביער. על עץ. רושמת במחברת השחורה שאימי הביאה לי. המחברת היחידה שיודעת הכל.

◆◇◆◇
לסיכום: היום הרביעי של  הניסוי היה נוראי למרות שהברזתי מרוב יום הלימודים, אבל לא יכולתי עוד. לא יכולתי עוד לשמוע את הקללות שלהם.

סגרתי את המחברת וירדתי מהעץ. מזל שאין שמש ועכשיו חורף, לפתע, גשם זלעפות החל לרדת. חשבתי מוקדם מידי. נאנחתי בתסכול והתכווצתי בג'קט שלי שלא חימם כלל. איך הפריקים מצליחים לחיות כך? ללבוש שחור, העלבונות... איך הם נשארים בחיים ולא מוותרים? כמה כוח רצון יש להם?