משם הגעתי.

מהדרך הזאת, התלולה, המדרון מלא האבנים. הסתכלו לשם, ותוכלו לראות - איפה שהשמש אינה באמת זורחת, היכן שהעננים חבויים אבל תמיד גשום. סופות רעמים וברקים, הרעש של המלחמה - כל אלה מוכרים לי כמו כף ידי.

משם הגעתי.

בסיפור הזה אני הגיבור שמציל את כולם, והרשע המבקש להשמיד את העולם. התפאורה היא אדומה ומלאה בעשן. הנושא הוא רשע, מפנה גבו להרס שעשה. הנושא הוא גיבור, קם מתחת להריסות.

אז בואו נתחיל, שבו נא, ואספר לכם. אספר לכם על אגדה ללא סוף.

אתחיל את הסיפור מההתחלה, אז - בעיר שבה נולדתי אני, אחי התאום ואחותי הקטנה. נולדנו בעיר קטנה בין הרים, איפה שהאנשים מזדקנים היכן שנולדו והצעירים עוזבים כדי לכבוש את העולם. אין הרבה תושבים בעיר, וזה מאוד שכיח שהאנשים שלמדת איתם ביסודי או בגן - יעלו איתך לחטיבה עליונה ולתיכון.

לפעמים זה עובד לטובתך, אם היית מקובל והיו לך חברים. בשבילי, זה עבד לרעתי.

הייתי הכבשה השחורה. האחת שהילדים נטפלים אליה. האחת עם ציפיות גבוהות מאנשים ומעצמה. האחת העומדת ישר ומקפידה על חוקים. והילדים האחרים... פחות אהבו זאת.
קווים שחוצים את השולחן לטובתם, דבק על הכיסא, יריקות, מילים רעות...

טבעתי בדמעותיי שלי, והתחננתי למות.

אבל דמעותיי לא היו מספיק עמוקות, לצערי.

שלוש שנים של הסבל הזה, והוריי העבירו אותי ואת אחי לבית ספר אחר, שם למדנו ביחד.

שם, ראיתי כמה הוא אהוב, כמה הוא חברותי. שם, הוא השתנה כדי שהחברה תקבל אותו, ואני - לי לא הייתה הזדמנות.
אחת מהבנות ששנאו אותי עברה איתנו, וסיפרה לכולם על כמה שאני גרועה, לא טובה. כמה שאני שנואה. והגיעה החזקה יותר מכולן ושנאה אותי הכי חזק.

את האוכל היא הייתה זורקת לי, ״שמנה! את שמנה! אל תאכלי!״ ולא האמנתי לה. ולא האמנתי לה. ולא האמנתי לה.

לא האמנתי לה.

עד שכבר התחלתי להאמין לה.

והאמנתי לה.

ועוד מילים קשות, ועוד ציורים על השולחן, ועוד משיכות בשיער ועוד פעם לבד.

וכך עוברות עוד שלוש שנים, וכך מסתכמות שש שנים.

ועם חלק מהבנות עליתי לאולפנית, כבר שבורה. השירותים היו החדר שהכי הכרתי בבית הספר. המקום הבטוח שלי. סרגלים הפכו לחברי הטוב ביותר, ובציורי - היה המוות.

שנאתי אותם. את כל מה שהם עשו לי. הרסתם אותי. הרסתם אותי. רציתי לצעוק. רציתי לצעוק. אבל לא צעקתי.

היו נקודות אור אי אז, ביסודי. מצאתי חברה שבטחתי בה, ועוד שתיים שלא שנאו אותי. השתיים לא עלו איתי לאולפנית, אז נותרתי עם החברה הטובה הזאת.

היא סובבה אלי את גבה.

את שמנה. את לא מקובלת. אני רוצה להיות מקובלת. היא אמרה. הרכנתי את ראשי אז, וצפיתי בחברה הטובה שלי הולכת עם הבריונים שלי, חוברת אליהם, ומביאה עלי את הגיהינום אף היא.

שנתיים. שנתיים. שנתיים.

עברתי בית ספר, לאחד איזורי. היה לי טוב, ומצאתי חברים. ועוד חברה טובה, ובטחתי בה, והיא בטחה בי, וגבר לי הביטחון ומצאתי חלק ממני שאיבדתי מזמן.

ונגמרה השנה, ועברתי בית ספר שוב.

אבא רצה להחזיר אותי לאולפנית, ואני לא אשכח. אני לא אשכח. ״אם אעביר אותך לשם את תהיי חילונית!״ הוא אמר.

״ואם תחזיר אותי לאולפנית אני אהיה מתה!״ אמרתי אני. ״אני אהרוג את עצמי! אני אהרוג את עצמי!״

שם, היכנשהו שם, המוות נהיה הבית שלי.

בבית הספר החדש מצאתי חברות.

משהו בי השתנה. ידעתי שאני שווה, ויפה. הייתי רזה, מי לא יאהב אותי עכשיו כשאני רזה?

שנה. שנה.

הסרגלים התחלפו בסכינים של סכיני גילוח. השירותים עדיין היו המקום הבטוח שלי.

והתרשלתי. ורציתי עזרה. וקיצרתי את השרוולים וחתכתי את המפרקים והקרסוליים, והבנות שקראתי להן חברות ניסו שאספר להן את סודותיי, והחזקה בניהם אמרה להן שהיא לא מאמינה לי. שאני ״צומי״.

ובסוף השנה הן כתבו מכתב ופרסמו אותו, ושברו את האמון שלי.
ושברו את היחסים שלי עם הוריי.

ושברו אותי.

שברו אותי.

שברו אותי.

ושנה לאחר מכן דיברתי איתן וניסינו להתגבר על זה, אבל לא יכולתי.

פגעתן בי! פגעתן בי!

אז בשנה הזאת הבראתי, לבד.

מצאתי את עצמי. את הכוח שלי. את השנאה שלי לחברה, ואת המוטו שלו. את האופן שבו ידעתי שארצה לחיות את חיי, או לפחות להשתדל.

תמיד להשתנות, להתקדם, לא להיות תלויה באותו המקום.

אנשים זה זמני, חברים זה אגדה.

יש לי את עצמי, ועם עצמי אני טובה.

את האמפתיה שלי כיביתי, ונותרתי לבדי. הם לא שווים את הרגשות שלי. הם לא שווים את האנרגיה שלי.

הם באמת אינם שווים זאת.

שירות לאומי, ואז הדרכה במחנה קיץ, טיול של חודש שבסופו אני מסיימת ללא חברים, כשכולם יוצאים עם חברים.

ואני בסדר.

אני בסדר.

אני לא צריכה חברים.

אבל אני כן.

אבל אני כן.

עוד שנה חולפת, ואני מתחילה מכינה לפני לימודים.

בהתחלה היו לי חברים, חברות. אבל המציאות... מי שהפכתי להיות, הם פחות אהבו את זה. בחורה שהיא קרה, חסרת אמפתיה וחכמה, זה הפריע להם. הפריע להם. כי רק גבר יכול להתנהג כך, אישה צריכה רחמים, עדינות. אבל אני איבדתי את הרחמים והעדינות שלי אי שם במהלך החיים. לבי סדוק ומוחי הוא זה שפועל.

הלב שלי, הוא לעולם לא יקבל את המושכות בחזרה.

אז איבדתי את חברותיי, ונשארתי לבד.

לבד.

שוב.

וסיימתי את המכינה לבד, בזמן שכולם סיימו עם חברים.

בדיוק כפי שסיימתי את התיכון לבד, ואת הטיול - חברים זאת אגדה שאינני מקבלת בה חלק.

לא כולם נועדו לחיות באגדות.

לא כולם מקבלים את הסוף השמח שלהם.

ואז אני כאן, אחרי המכינה, אחרי הטיול, אחרי בית הספר והשירות לאומי ועדיין ללא חברים.

ועדיין אינני מסוגלת לסמוך על אנשים מספיק כדי לתת להם לאחוז בחלק ממני.

עדיין...

וללא השוואה.

ללא השוואה.

אבל בריאותי את אחי עם חבריו, לבי נצבט, ולאחר כל ערב שהוא יושב איתם אני מסיימת את הערב במיטתי, בוכה, ומאחלת, מאחלת, להפסיק להיות שבורה כל כך.

תבטחי בהם.

תבטחי בהם.

אינני יכולה.

אינני יכולה.

—-
אני מניחה שאפשר לקרוא לזה פוסט הכר את הכותבת😂

התחלתי לכתוב אותו כשהייתי במצב רע במכינה, בדיוק כשמישהו שפגע בי נפגע מזה שאמרתי לו שהוא פגע בי, ושהעמדתי את הקו הזה. קצת הרמתי את הקול, אבל נדמה היה שהוא לא שמע כשדיברתי.

וואטפד זה המקום היחידי שאני לא מרגישה בו בודדה, או שקופה, ובגלל זה אינני חושבת שאעזוב בקרוב.

אני לא מחפשת רחמים, רק לפרוק, כי אין לי אף אחד לדבר איתו על זה באמת

אז זה מה שזה

🤷🏻‍♀️