הם אמרו, שיש לנעול אותו מאחורי סורג ובריח.
הם אמרו, שהוא מסוכן, שבור לבל יתוקן.
הם אמרו, הם אמרו...

צחוק חותך את האוויר, קר וצונן כמו הלילה. צחוק מטורף, כאשר הסכין חותכת את השמים ומשם ממשיכה דרך עור ועצם. צחוק חסר הומור, נטול צלם אנוש, כאשר דם עף לכל עבר, והאדם מתחתיו חודל לנוע. צחוק המגדיר מחדש אי שפיות, כאשר האדם האחר נעמד, ידיו ובגדיו מדממים דם שאינו שלו.
״הם אמרו,״ הוא לוחש, לשונו עוברת על שפתיו מגואלות הדם המר, הטעם המתכתי מזרים אושר בוורידיו. ״והם לא טעו...״

כמובן, הוא לא יכול להשאיר הכל כך, את יצירות המופת שלו ללא קהל. חיוך זחוח על שפתיו, הוא צורח. צוחק. צורח. קריאות נשמעות מהמרחק, והוא יודע שזה הסימן שלו לעזוב. לא להשאיר ראיות, לעולם לא. רק דמם של קורבנותיו על הקרקע, כל פעם דפוס אחר, שחלילה לא יעלו עליו.

כורע על גגו של גורד שחקים, בהומור, צופה בקהל הרחב והקולני של יצירותיו. ״עזרה! עזרה!״ הוא שומע אותם צורחים, את הקהל כמובן, כי קורבנותיו לא עוד יוכלו לפתוח פיהם. ״תזעיקו אמבולנס! הו אלוהים!״ קולות של נשים ושל גברים נשמעים אותו הדבר.
הו, כמה הוא מאחל שיוכל לראות גם את פניהם, כל כך מבועתים, כל כך חסרי אונים.

חלשים.

פחדנים.

פתטיים.

כמו שהוא היה. והוא זוכר, בטשטוש, כיצד צרח לעזרה בלילה ההוא, ובלילות שאחריו. הוא זוכר כיצד התעלמו האנשים, העיפו אותו הצידה כאילו לא היה אלא סמרטוט מלוכלך. הוא זוכר. אותם, את הפנים שלהם, את שמותיהם ושמות ילדיהם. אחרי שנים של מעקב, הנקמה שלו מוכנה לצאת לפועל. אחרי שנים שדיכא את עצמו, סוף סוף הוא יתפוס אותם. וכשהם יקראו לעזרה, אף אחד לא יבוא. והוא יזרוק אותם ואת גופותיהם כמו שהם ניערו את עצמם ממנו. הוא ישרוף את נשמתם וישלח אותם ישר לגיהינום.

חיוך רחב, אכזר, על שפתיו. כן, זה מושלם. הוא יחמוק מהחוק, הוא יחמוק מהאור ומהסדר, וישליט כאוס וחשכה על הכל. כמו שהם עשו לחייו, כיבו את אורו, לקחו את השמש שלו, ועכשיו הם לא יכולים להאשים אותו! כי כל זה, כל זה! - אשמתם!

השמש זורחת על העיר, מאירה את המגדלים הגבוהים מרובי החלונות, את הבתים רחבי השטח, מאירה את שכונות העוני ואת רכבי היוקרה. מאירה סמטאות וחושפת דם קרוש על כבישי האספלט והמדרכות. ״שוקיו סורו,״ כולם לחשו. ״שוקיו סורו.״ נדמה היה שצורחים את הכינוי שהדביקו לו.

לא רחוק מכל מקום ומשום מקום, הוא היה שם, נראה כמו אזרח רגיל לגמרי. חיוך מרצד על שפתיו.

שוקיו סורו.

זה לא היה שמו, כמובן. שנים עברו מאז השתמש בשמו לאחרונה. מאז אותו היום... אין זה משנה, הוא מעדיף את השם הזה יותר. עובר בים האנשים, סרו מנסה להיבלע. הוא גם צולח זאת, יחד עם הקפוצ׳ון השחור שלו והמכנסיים הכהים שלו. רק נעליו קצת מבליטות אותו, מלוכלכות וקרועות, מצייצות בכל צעד. הוא לא החליף אותן שנים, והוא זוכר כיצד נראו בהתחלה. לבנות ויפות, עוד כשהשקיע בלבושו, עוד כשהיה בבית הספר.

הדילוג בצעדיו נמחק כמעט לגמרי. בית הספר. השנה האחרונה שלו שם היה הקש ששבר את גב הגמל. הדברים שהם עשו לו, הדברים שקרו אחרי, תגובות האנשים... משפחתו, שנהגה לאהוב אותו ולתמוך בו, הפנתה לו גב ברגע שהכי היה צריך אותה. הוריו, הוריו האהובים שלו... סרו מועד, מישהו נתקל בו. האדם מסתובב, מבט רע בעיניו, ״פאקינג הומלס!״ הוא קורא לעברו, לפני שממשיך ללכת.

פאקינג הומלס.

זימה שבה לעיניו של סרו, הוא לא פאקינג הומלס, אלא שוקיו סרו, המוחק. הכינוי תפס חזק יותר מהשמועות על מה שעשו לו. הוא הכריח אנשים להתמקד בחייהם, כי בכל שנייה אחד מהם עלול לאבד אותם או את הקרובים אליו.

בצעד נחוש, סרו החל לעקוב אחר האדם ההוא. פאקינג הומלס. פאקינג הומלס. פאקינג הומלס.
הוא חדל לנוע, כעת עומד מול בניין המשרדים של האדם שהרס את חייו.

ג׳אקו תעשיות בע״מ.

ג׳אקו.

מרושע.

זעם מכסה את פניו, ידיו קמוצות לאגרופים. לוּ רק יכול היה להניח את ידיו על האדם המרושע הזה. עורו מעקצץ, והוא רוצה להפוך אותו מבפנים החוצה.

זה כאילו חשמל עובר בכל גופו, דורש ממנו לנוע, להיכנס לשם ולפרוץ למשרד של ג׳אקו ולמחוק אותו מכל קיום, כמו שעשה לכל שאר האנשים. אבל לא, הוא לא יכול, עדיין לא. לג׳אקו יש יותר מידי קשרים, ברגעים בודדים הם ידעו שהוא הוא שוקיו סרו, המפלצת המשליטה חוסר סדר ואימה בעיר הקטנה והמטומטמת שלהם.

היא חייב להמשיך בתוכניות שלו. למצוא את הקשרים שלו, את ילדיהם, ולאט לאט למחוק את קיומם, עד שג׳אקו ישאר לבד, ואז - רק אז! - יוכל שוקיו סרו להפיל אותו!

״סליחה, אדוני,״ אדוני.

אדוני.

שוקיו סרו ממשיך להביט בבניין, כי ברור שהוא לא האדוני המדובר.

פאקינג הומלס.

נגיעה קלה בזרועו, שוקיו סרו כמעט מזנק ממקומו. להבות שורפות את פנים עורו. מי האידיוט שנגע בו?! מסתובב לפתע, שוקיו סרו ניצב בפני בחור הגבוה ממנו בראש, אולי ראש וחצי. אולי שני ראשים, אבל הוא לעולם לא יודה בזה. עיניו מלכחות להבות, והאדם שנגע בזרועו נבהל מעוצמת מבטו.

לו רק יכול היה להרוג אותו, כאן ועכשיו...

חיוך מפחיד ואפל על שפתיו של סרו, הו, הוא כמעט מגרגר מהמחשבה של דמו של האדם על ידיו. מצרחותיו, מהאש שישתמש בה, מריח הבשר החרוך...

״אדוני, מ-מצטער, אבל אתה עומד כאן כבר זמן מה, אפשר להציע לך משהו...?״ קולו של האדם חלוש, כל כך נוגד את מראהו. כל כך חלש. כל כך פתטי. שוקיו פונה להביט בבניין עוד פעם אחת לפני שמסתובב על עקביו, מתעלם לחלוטין מהאדם העומד מולו. ״אדוני! ח-חכה רגע!״ אבל שוקיו סרו החל בצעדה שלו, לחפש את הקורבן הבא. אולי גם אוכל. בהחלט אוכל. בטנו מקרקרת, והוא תוהה מתי הייתה הפעם האחרונה שאכל באמת, לא גנב כמה מצרכים ממינימרקטים או דוכנים בשוק. ארוחה חמה, ביתית. הוא סוטר לעצמו מנטאלית, אסור לו לחשוב על כך. כן, המקרה שהיה גרם לו לאבד את משפחתו ואת קורת הגג שלו, את הביטחון שהיה לו, אבל לא עוד... הוא יגרום להם לשלם... אולי הקורבן הבא שלו יחזיק יותר מעשרה דולרים בכיס שלו. אולי הוא יוכל ללכת לקנות לעצמו אוכל.

״אוי, באמת-״ הוא שומע את האדם הפתטי אומר מאחוריו, קרוב מידי, ואז ידו אוחזת בידו של שוקיו סרו, ואין לו מושג וחצי מושג מה לעזאזל הוא רוצה ממנו. ״חכה, בבקשה, אדוני,״ תחינה בקולו, ושוקיו סרו לא יכול להכחיש שהוא אוהב זאת, אף על פי שנמוך ממנו, הוא כמו מסתכל עליו מלמעלה. הכוח שיש לו...

עורו של שוקיו סרו שורף מתחת לאחיזתו של הבחור. המגע מזכיר לו כיצד אחזו בידיו, שמרו שלא יזוז כשעשו את שעשו. כיצד קשרו את מפרקיו יחד וריתקו אותו לספסלים...

שוקיו סרו מנער את ידו בפראות, להבות מלחכות את עיניו, זעף בפניו. אבל משום מה, הפעם, הבחור האחר לא מתרחק ממנו. שוקיו סרו מופתע אפילו לראות חצי חיוך בפניו של הבחור, אחד נחמד, ביישן. שוקיו סרו נבהל מכך, אדם שלא מפחד ממנו, שלא נגעל ממנו, זה לא קרה לו שנים! מה עליו לעשות? כיצד יברח מהמטרד הזה? ליבו של שוקיו סרו פועם במהירות, וחרדה לופתת את גרונו.

מה לעשות?

מה לעשות?

״אני צריך עזרה במשהו, ואני חושב שתוכל לעזור לי. אני מוכן גם לשלם לך.״ המטרד אומר, ובחייו ששוקיו רק רוצה להעיף אותו ממנו, אבל הוא צריך כסף, ואולי יוכל לסחוט אוכל או מקלחת. כנראה שמשהו משתנה בפניו, כי המטרד מגחך, ומושך קלות את ידו. ״בוא, אני אסביר לך כשנגיע לשם.״ ואולי זה דפוק, אבל שוקיו סרו לא חושב לרגע שאולי האיש ההוא מזהה אותו. שאולי הוא הבין שהוא הרוצח, שהוא שוקיו סרו. המוחק.