״לעולם לא תהיה כמותם״, משפט שנואה רגיל לשמוע. במשך כל חייו האנשים שבטח בהם, האנשים שסמך עליהם, הזכירו לו זאת. לעולם לא דומה להם, הם עם החברים, הם עם הכישרונות. הם, ההפך הגמור ממנו, לנצח.

לעולם לא, צמד מילים שמלווה אותו קצת יותר מידי זמן. לעולם לא טוב מספיק, לעולם לא יפה מספיק, לעולם לא מוכשר מספיק. לעולם לא מספיק.

ועכשיו, כשהאנשים האלה לא נמצאים בחייו יותר, והוא אינו אמור לשמוע את המילים הללו עוד, הוא זה שאומר אותן לעצמו. ״לעולם לא תהיה כמותם.״ הוא מזכיר לעצמו, באותו הדרך שהאנשים האלו הזכירו לו. באותה הדרך שהוא תמיד יזכור שהוא לא טוב מספיק, ולעולם לא יהיה.

אולם ישנם לילות שנואה אכן תוהה, משתעשע במחשבה שיום אחד, אולי יגיע מישהו ויאמר לו סוף-סוף, שהוא מספיק.

—-

סוגר את דלת משרד המנהל שלו אחריו, נואה משתדל להחזיק את הדמעות שלו. עוד הפעם שהדו״ח שהגיש לא היה טוב מספיק. לא כיסה את כל הנתונים שהיה צריך לכסות. ״זאת לא הפעם הראשונה, נואה. וזה ממשיך ככה כבר יותר מידי זמן.״ אמר לו המנהל שלו. ״אני מתנצל,״ נואה השיב, מנסה להסתיר את הרעד בקולו. ״זה לא מספיק, נואה. לא הפעם. הגש את הדו״ח בשנית עד סוף היום, זאת הזדמנות אחרונה.״

נותרו לו עוד שעתיים עד לסוף היום, והדו״ח לא נמצא קרוב למשופר. לעזאזל, נואה אפילו לא יודע מה לא בסדר בדו״ח שלו. הוא ניסה לשאול את עמיתיו אם הם יכולים לתת לו חוות דעת עליו, אבל כולם סובבו את ראשם וטענו כי יש להם עבודה משלהם לעשות. בידיעה שנכשל לתקן את הדו״ח, נואה מתחיל לסדר את הדברים שלו, לארגן את השולחן שלו לעזיבה. נושך את שפתיו, הדמעות מתעקשות לזלוג מעיניו.

לעולם לא מספיק טוב, הקול בראשו אומר לו. פעם קולם של חבריו הטובים, היום זה קולו שלו.

״נואה,״ זה הבוס שלו קורא לפתע, מבהיל את הבחור העצוב. מזנק במקומו, נואה איננו מרים מבט, יודע מה יהיו המילים הבאות של המנהל שלו. ״לא הבאת לי את הדו״ח, זה סוף היום.״ לבו של נואה נופל, למרות שידע שזה מה שיקרה, הוא אפילו התכונן...

״אני מצטער,״ קולו של נואה בקושי לחישה.

הוא מצפה שהבוס שלו יאמר לו שזה הסוף, שהגיע הזמן ללכת ובהצלחה בהמשך, אבל הבוס שלו לא אומר שום דבר מזה - הוא גורר את אחד מהכיסאות הפנויים לעבר נואה ומתיישב לידו. ״טבלת הנתונים שלך מבולגנת, ולא תואמת את הדרישות,״ אומר המנהל. ״זה מוזר, באוניברסיטה תמיד היית כזה חרוץ, את כל העבודות הגשת בזמן וקיבלת את הציונים הטובים ביותר...״ המנהל ממלמל. נואה משפיל את פניו יותר. המנהל שלו והוא, הם מכירים עוד מזמן. הם הלכו לאותו התיכון ביחד, ואז לאותה האוניברסיטה. המנהל שלו קטן ממנו בשנתיים, וכבר אחראי על צוות בחברה מובילה. כמובן, העובדה שמשפחתו בעלת החברה בטוח עזרה לתהליכים, אבל עדיין, נואה איננו יכול שלא להשוות את עצמו לבחור הצעיר היושב לידו כעת, רק בן עשרים וחמש וכבר מנהל משרד.

בחצי השעה שלאחר מכן, המנהל של נואה ישב לידו והסביר לו היכן הטעויות שלו, כל מקום שצריך לתקן, כל פסיק שצריך לשנות. לפעמים הוא אמר משפטים כמו ״עדיין יש לך את זה״ ו - ״אתה עדיין חכם, רק חסר ביטחון״, משפטים שהפתיעו את נואה בכל פעם. איך ייתכן שהמנהל שלו שם לב אליו כל כך הרבה? גם בלימודים... כשסיימו, המנהל נעמד וסגר את הכפתור של הג׳קט המחויט שלו. ״נואה,״ הוא אומר, קולו לא נשמע פוקד או בוסי, אלא רגיל כמו חבר הקורא לחבר.

נואה נעמד אף הוא בראש מושפל, בטוח שיודע מה יהיו מילותיו הבאות של המנהל שלו. ״אני יודע- ארזתי את הדברים, המנהל קים, לא אגיע מחר...״ קולו גווע, ובראשו מסתחררות מלא דאגות. המנהל שלו מגחך, ״לא תגיע מחר? אתה לוקח חופש, נואה?״ והוא נשמע באמת ובתמים מבולבל. נואה מכווץ את גבותיו, מרים את מבטו להסתכל על המנהל שלו. ״ל-לא, פשוט חשבתי...״ מה הוא חשב? למה שיסיק מסקנות לבד ככה? נואה מחקה את עצמו.

המנהל קים מניח את ידו הגדולה על כתפו של נואה, מניד את ראשו עם חיוך קטן, ״נואה, אתה בין העובדים הטובים שלנו, אולי עוברת עליך תקופה קשה, אבל אתה עדיין עובד מצטיין עבורי.״ הרגשה חמה מתפשטת בליבו של נואה, אף אחד מעולם לא אמר לו דברים נחמדים כאלה... חיוך קטן נאבק לעלות על פניו. ״תודה, המנהל קים.״ הוא לוחש. הבחור הצעיר יותר מגחך, ״אתה יכול לקרוא לי ג׳ון, נואה. במיוחד אחרי שעות העבודה.״
ואכן, עבר קצת יותר משעה לאחר סיום יום העבודה שלהם. ג׳ון טופח על כתפו של נואה. נראה כי יש מילים בפיו שאינו מוכן להגיד עדיין.

עיניהם נעולות, ידו על כתפו של נואה שולחת צמרמורות בגבו של נואה. עיניו הכהות של ג׳ון מביטות מעבר לעיניו הבהירות של נואה, הרבה מעבר, כאילו מנסה לצפות לתוך נשמתו.
״מה קורה איתך, נואה?״ ג׳ון ממלמל מתחת לשפמו, בכזה קול קטן כאילו לא מצפה שנואה ישמע אותו, במיוחד לא ישיב לו. ״אני בסדר,״ נואה משיב לו, בבירור לא תשובה שמספקת את ג׳ון, כי הוא מניד את ראשו וחיוך עצוב על פניו. ״אני לא מצפה שתענה לי, אבל אשמח לדעת יום אחד מה קרה לך. היית, ואתה עדיין, אדם כל כך טוב וכל כך חכם... מה כיבה אותך?״ שוב, לא נראה שג׳ון באמת מצפה שנואה ישיב לו, ולנואה אין באמת כוונה לעשות כן.

במשך שנים נואה ניסה להסביר לאנשים שבחייו את הדבר הזה, הדברים שכיבו אותו, האנשים הקודמים שאמרו לו שהוא לא טוב מספיק ואחרי שנים שפירט ואמר והסביר על הדברים שהפכו אותו למה שהוא, על האנשים שבגדו בו, האנשים להם סיפר זאת הסתובבו ועשו את אותו הדבר. נואה לא יעשה את אותה הטעות שוב. הוא לא יחזור על זה. בכל מקרה, זה רק עניין של זמן עד שג׳ון יבין שהוא לא מי שהיה אז, באוניברסיטה. שהוא השתנה ושהוא לא יחזור להיות אותו הבחור.

כשג׳ון מבין שהוא לא יקבל תשובה מנואה, הוא לוקח צעד אחורה, לוקח את ידו ואת הצמרמורות הנעימות הרחק מנואה. ״טוב אז...״ ג׳ון אומר, נותן לקולו לדעוך. נואה שובר את קשר העין שלהם. ״אתה יכול לקחת חופש מחר, נואה, אם זה יעזור לך.״ נואה מניד את ראשו. חופש לא יעזור לו, חופש רק יגרום לו לחשוב יותר על כמה הוא לא מספיק. ג׳ון מגחך, ״ברור שלא תיקח חופש. אתה עובד כאן כבר שנתיים ולא לקחת אפילו פעם אחת.״ המנהל שלו ממלמל לעצמו, כך נראה.

״אם כך, נתראה מחר, נואה.״ הוא שם לב לזה רק עכשיו, אבל הדרך בה ג׳ון מבטא את השם שלו... כאילו זה הדבר היקר ביותר בכל העולם כולו. עיניו של המנהל שלו נוצצות כמו כוכבים בלילה כשהוא מביט בנואה, איך יכול להיות שנואה שם לב לזה רק עכשיו?
לבי מדלג על פעימה והוא מועד אחורנית. ״נ-נתראה מחר,״ נואה מגמגם תחת מבטו של המנהל שלו. העיניים האלה, מלאות בהערצה... מדוע שיביט בו כך? מדוע שמישהו מצליח כל כך כמו ג׳ון יביט במישהו כל כך חסר ערך כמו נואה, כאילו הוא הדבר החשוב ביותר בעולם?

נואה מבין זאת ביום המחרת, כאשר ג׳ון קורא לו למשרדו בסוף היום.
״קראת לי?״ נואה שואל, גורם למנהל שלו להסיט את מבטו מהמחשב ולהביט בו, בהתחלה במבט קצת כועס, אבל כשרואה מי האדם שמולו הכוכבים חוזרים לעיניו והוא נראה כמעט כמו כלב המקשקש בזנבו. ״כן!״ נואה מרים גבה, אבל לא מעז להגיב על ההתלהבות בקולו של המנהל שלו, אשר מכחכח בגרונו. ״אהמ, אני מתכוון, כן. שב, בבקשה.״ עכשיו מאופק יותר, נואה מוצא את ההתנהגות של המנהל שלו מוזרה.

הם נועלים מבטים, ונדמה שמשהו משתנה באוויר. ״יש לי ישיבה עוד כחצי שעה, אני רוצה שתצטרף אלי.״ נואה מכווץ את גבותיו לבקשתו של המנהל שלו. לישיבות נכנסו רק אנשים המקורבים למנהל ולמשקיעים... ״זה לא נתון לדיון, נואה.״ ג׳ון אומר, כאילו קורא את מחשבותיו. נואה מניד את ראשו, הקולות בראשו נעשים רועשים יותר ויותר עם כל רגע שעובר. ״אני לא...״ אני לא יכול. אני לא מספיק טוב. אבל נואה לא נותן למילים האלה לצאת מפיו.

״אתה כן, נואה. אני לא יודע מי הכניס לך לראש את השטויות האלה, אבל אתה... איך אפילו אוכל להתחיל להסביר?״ ג׳ון מניד את ראשו בחיוך קטן.

״א-אני חושש שאתה לא מבין, המנהל קים. הדוחות שלי שגויים, ההצעות שלי לא טובות, שום דבר שאני עושה... אין סיבה שאלך איתך לפגישה.״ זאת אולי הפעם הראשונה שנואה אמר כל כך הרבה דברים במשפט אחד, מאז אותם אנשים לקחו את קולו כשאמרו לו שאינו טוב מספיק. ״ולא חשבת שזה מוזר, נואה, שהדוחות שלך היו טובים בהתחלה אבל אז נהרסו? אתה לא חושב שזה מוזר, שלא הכרת בכלל את הדברים שרשמת בדו״ח של אתמול?״ ג׳ון ירים אליו גבה. האמת היא שנואה מעולם לא שם לב לזה, אבל כשג׳ון אומר זאת לפתע... ״הרעיונות שלך טובים, האנשים במשרד קצת פחות.״ המנהל שלו אומר, כאילו לאשר את קו המחשבה שלו. האם באמת ייתכן שעובדים אחרים במשרד מחבלים בעבודה שלו?

״כבר טיפלתי במי שעשתה זאת והיא לא תחזור להציק לך.״ ג׳ון אומר, מצפה לראות קצה של חיוך על פניו של נואה, אבל הבחור הבוגר יותר לא מראה רגש על פניו. ״בכל מקרה, יש סיבה אחרת לגמרי שקראתי לך בגללה.״ דאגה מכסה את פניו של נואה.

״האם יש לך תשובה בשבילי, לשאלה ששאלתי אותך אז לפני שלוש שנים?״ ג׳ון שואל, יודע שנואה זוכר. ונואה זוכר. הפעם הראשונה שמישהו התחיל איתו כך... ג׳ון הזמין אותו אז לארוחה במסעדה האהובה על נואה, שבמקרה הייתה אהובה גם על ג׳ון. נואה ברח, באותו הרגע. הוא ברח וחשב שלא יצטרך להתמודד יותר עם ג׳ון. ״למה עכשיו?״ נואה לוחש, מאגרף את ידו על יריכיו. ״כי לפני זה אפילו לא הסתכלת לי בעיניים. אבל אחרי אתמול אני בטוח. תצא איתי, נואה. לא משנה מה אמרו לך האחרים, לי אתה יותר ממספיק. בשבילי...״

—-

לא יהיה סיפור, סביר להניח

אוקיי

בזמן האחרון אני סופר חסרת ביטחון לגבי הכתיבה שלי, במיוחד אחרי שנתקלתי בכמה סיפורים בוואטפד שהם סופר מצליחים, ואני יודעת שלא כדאי להשוות את עצמי ובלה בלה בלה אבל אני לא מצליחה לעצור את עצמי.

אני כאן כמעט עשר שנים, ועדיין יש תקרה כזאת שאני לא מצליחה לעבור, ואין לי מושג איך לעבור אותה):

אני רוצה שהסיפורים שלי יצליחו):

כאילו, אולי הכתיבה שלי ברמה גבוהה מידי? אולי אני מפרטת יותר מידי? אין לי מושג מה לעשות באמת כדי להשתפר ולגרום לסיפורים שלי להיות מושכים יותר☹️

בנוסף, יש את הקטע של הלימודים - אני לא מצליחה כלום בהגזמה. עצה ממני - אל תלכו ללמוד מדעי המחשב אם אין לכם רקע במחשבים, זה מיותר🥲

אז עוברת עלי תקופה קשה, ואני פשוט רוצה להיות טובה במשהו, אני מניחה, כי אני מרגישה כל כך... לא מספיק.