מכירים את זה שהאדמה תחת רגלכם רועדת, וזה מרגיש כאילו עוד רגע תפתח את פיה ותאכל אתכם? הרגע הזה, שכל העולם שלכם מתמוטט דבר אחר דבר, ואינכם יכולים לעשות דבר, אלא רק לצפות בעולמכם נשרף עד עפר, עד שאין דבר להציל?

זה הרגע הזה בשבילי.

אני עומד מחוץ לבניין שחלקתי בו דירה עם בת זוגתי במשך שלוש שנים, המזוודה הקטנה שלי צמודה לרגלי. אני עוצם את עיניי בחוזקה. איך זה קרה? איך זה קרה?

וכמובן שצרות באות בצרורות. בירידה תלולה אינכם מפסיקים להתגלגל עד שמגיע המישור, ואצלי נראה כי המישור עוד רחוק מלהגיע. לפני כמה רגעים ניתקתי שיחה עם המנהל שלי. ״יש קיצוצים בחברה,״ הוא אמר. ״ושירותיך אינם נחוצים לנו יותר. נסדר את המשרד שלך, בוא בהקדם לאסוף את החפצים.״

וכך איבדתי את ביתי, את שותפתי לחיים, ואת הפרנסה שלי.

איך זה קרה? איך זה קרה?

צריבה מוכרת בעיניי. מה עלי לעשות עכשיו? פותח את האפליקציה של הבנק בטלפון, אני נושך את פנים הלחי שלי במחשבה. המשכורת האחרונה שלי תיכנס רק עוד כשבועיים, עד אז, הסכום המועט בחשבון הבנק שלי יכול להספיק לשני לילות באכסניה פשוטה, ואולי למנה אחת של איטריות בהכנה מהירה. מעיף מבט בשעה, אני מבין שאם לא אמהר אפספס את האוטובוס האחרון להיום לאזור שבו האכסניות עוד במחירים סבירים. אני נאנח, ומתחיל את הדרך לתחנת האוטובוס הקרובה אלי.

כשאני מגיע, יושבת שם בחורה מבוגרת. אני מחייך אליה אחד אדיב. ״סליחה, אבל את יודעת אם הקו הזה עבר כאן?״ אני שואל, מראה לה את מסך הטלפון שלי עם פרטי קו האוטובוס. היא מחייכת אלי, ויש משהו מוזר בעיניה הכחולות, כל כך בהירות... ״היה כאן אוטובוס, ואז עוד אחד, ועוד אחד. והם היו האחרונים, בחור צעיר. לא עוד אוטובוסים.״ קולה צרוד ורועד. לבי נופל לרגליי. כמובן. כמובן שפספסתי את האוטובוס האחרון.

אני מקלל מתחת לנשמתי. זה רע. זה רע מאוד. ״הנכד שלי יאסוף אותי, עוד מעט.״ הבחורה המבוגרת אומרת. אני נותן לה חיוך חצי לבבי, מתיישב על רצפת תחנת האוטובוס כשגבי נשען על הקיר הצדדי הרחוק מהבחורה. ״הוא יפה תואר, הרבה רוצות אותו. כל כך אדיב, הנכד שלי.״ היא אומרת, עינייה מביטות ישר. אני מכווץ את גבותיי, משכיב את המזוודה שלי על הרצפה לידי בקול כדי לאשר את מחשבותיי. כשהאישה מביטה בי - או יותר נכון, לכיווני - במבט ריק, אני מבין שחשבתי נכון. היא עיוורת, היא כלל לא ראתה את מספר האוטובוס שהצגתי לה. תקווה פורחת בחזי, חיוך קטן של ניצחון על שפתיי כשאני דג במהירות את הטלפון מהכיס הקדמי שלי ופותח את האפליקציה של האוטובוסים, רק כדי שאכזבה תציף אותי שוב. הבחורה צדקה, האוטובוס כבר עבר.

״הוא יוכל לקחת אותך לשם, למקום שאתה רוצה ללכת אליו,״ הבחורה המבוגרת ממשיכה, אני מניד בראשי, עד שאני נזכר כי היא עיוורת ולא תוכל לראות זאת. אני נוזף בעצמי מנטאלית ומקלל מתחת לשפמי. ״תודה לך, גבירתי. אבל אני בסדר.״

אני בסדר. אני בסדר.

שקר ששנים לקחו לי עד שלמדתי לומר אותו נכון. שקר שבת הזוג שלי עזרה לי להבין איך לומר אותו נכון. חיוך עצוב על שפתיי. אין דבר שאוכל לעשות עכשיו, בכל מקרה. היא עשתה את הבחירה שלה, ואולי החליטה נכון כשאמרה לי שאהיה חייב ללכת, שאני אינני טוב מספיק בשבילה.

ועכשיו ללא עבודתי, ללא יכולת באמת לממן את הרצונות שלה, לא אוכל אפילו להתווכח. אינני טוב מספיק בשבילה.

״בחור צעיר,״ הגברת אומרת, אני מרים אליה עיניים מטושטשות מדמעות. היא מצביעה במדויק על רכב מונע מול תחנת האוטובוס. ״הנה הוא, הנכד שלי. הגיע כמו שאמרתי. בוא, בחור צעיר.״ אין הצעה בקולה, זה נשמע יותר כמו פקודה. היא מביטה בי, במדויק. עינייה כמו כדורים מזכוכית, ואני יודע שהיא אינה יכולה לראותי, אבל באותה הרגע זה מרגיש כאילו היא רואה לתוך נשמתי.

טריקת דלק נשמעת בחוזקה, ואז: ״היי! התרחק ממנה!״ הבחור, נכדה, קורא כשעושה את דרכו לעברנו. אני מיד נעמד ומעמיד את המזוודה שלי איתי, מרים ידיים בהתגוננות. ״זה לא- אני-״ אני מגמגם. אידיוט. אני אידיוט. הבחור מיד מניח יד על סבתו, עיניו כחולות כמו קרח, אבל רואות. לא כמו עיניה הבהירות של סבתו.

״ניסית לגנוב ממנה, מאישה עיוורת? להתחנן לצדקה? ניסיון יפה, אבל לא תוכל לעבוד עלי.״ דבריו, שהיו נהמה בהתחלה, מסתיימים בטון קשה. הוא מעמיד את סבתו מאחוריו, גורם לכך שהוא קרוב יותר אלי. אני מצמיד את גבי לקיר התחנה, מפלל להיעלם. ״אנ-אני מצטער,״ אני מגמגם שוב, כמו אידיוט. במקום להכחיש את דבריו. הבחור מזדקף כשסבתו מניחה יד מקומטת על זרועו. ״ליאם, הכל בסדר, הוא לא ניסה לשדוד אותי,״ הבחורה המבוגרת לוחשת. נכדה, ליאם, לא מסיר את עיניו ממני כששואל אותה, ״את בטוחה, סבתא?״

אני נושך את שפתי התחתונה. ״כן, נכד שלי. אפילו הצעתי לבחור הנחמד שניקח אותו לאן שהוא צריך להגיע, כי הוא פספס את האוטובוס האחרון שלו.״ הקול שלה עדין, כמו מלטף את האוזן. הנכד שלה, ליאם, לא נראה מרוצה כלל מדבריה. זעם על פניו, וכולו מופנה אלי. ״אל תכעס על הבחור, ליאם.״ היא נוזפת בנכדה, ואז עינייה נופלות הישר עלי. היא קורצת לי, ״הדבר היחידי שהוא שדד היה את לבה של הגברת הזקנה הזאת.״ אני פוער את עיניי נוכח האמרה שלה, פרצופו של הנכד שלה נראה המום כמו שלי. היא מצחקקת לה בעודה משחררת את זרועו של ליאם ומסתובבת לעבר הרכב. ההליכה שלה אינה דומה להליכה של אישה עיוורת. נראה כי היא מכירה היטב כל פיסת מדרכה, ממש כאילו יכלה לראות את דרכה לרכב.

אני נרעד כשאני מבין שכעת זה ליאם לבדו עומד מולי, עם מבטו הבהיר והזועם. ״אני מצטער,״ אני מיד אומר, משפיל את ראשי. ״סבתא שלך נחמדה מאוד, אבל אאלץ לסרב להצעה שלה. א-אני אסתדר,״ ואז, בשקט, אני מוסיף, ״איכשהו.״ ומקווה שהנכד לא שמע זאת.
בין ריסיי, אני מביט בנכד גונח בתסכול וזורק את ראשו אחורה, ממלמל משהו על שהוא חייב להיות סבלני, ושהאישה המבוגרת הזאת תכניס אותו לצרות יום אחד. ואז הוא מזדקף. ״לא אכפת לי אם תסדר. סבתא אמרה שניקח אותך, אז תזיז את התחת שלך למכונית.״ קולו קשוח ואינו משתמע לשני פנים. אני קופץ במקומי. הטון הזה... אני עוצם את עיניי בחוזקה, נזכר במי שחשבתי שתהיה השותפה שלי לחיים. ״ליאם, בחור נחמד, אני לא הולכת ונהיית צעירה יותר!״ הבחורה המבוגרת קוראת מהרכב. ליאם מגחך, חצי חיוך על שפתיו, וזה ברור שהוא אוהב את סבתו מאוד. אני חושק את לסתותיי ואוחז בידית המזוודה בחוזקה. ״אנחנו כבר באים, סבתא!״ ליאם קורא אליה בחזרה, ואז מבטו נופל עלי ואני מתכווץ.

זה אותו המבט. אני נשבע שזה אותו המבט.

ליאם עושה צעד גדול לכיווני, ותולש את המזוודה מידי. ״כנס לרכב.״ הוא פוקד, קולו אפל. אינני שואל זאת. אינני מתמהמה. אני מזנק למושב האחורי, שומע את הגברת המבוגרת מגחכת. ״נכון שהוא מקסים?״ היא שואלת, נדמה שאף אחד במיוחד. ״הנכד שלי, כל כך אדיב.״
אני מהנהן אליה, מהמהם כמעט מיד כשנזכר כי היא עיוורת. ליאם נכנס לרכב כמעט מיד, ואני מניח שהוא שם את המזוודה הקטנה שלי בתא המטען. הוא מתחיל את הנסיעה, ורק כשעיניי נעצמות ומוחי כמעט מוותר לשינה, אני נזכר כי לא נתתי להם את הכתובת.

אבל אז התודעה שלי חומקת ממני, ואני נסחף לשינה שכה הייתי צריך.

—
זה ככ הולך להפוך להיות סיפור אמג אני כבר אוהבת

בנתיים יש כמה שאני מתרכזת בהם:

Tim
המתים לא יכולים להעיד
ENZO
Behind the curtain
VITARRI
Boogyman

לא לפי הסדר הזה
אבל אשמח לדעת על איזה מהספרים האלה תרצו שארחיב קצת בסיפור הזה (ז״א לאיזה מהם תרצו שאשחרר כאן פלוט)
ואיזה מהסיפורים הנ״ל תרצו שאפרסם קודם🙏🏻

תודה על הקריאות ועל ההצבעות והתגובות❤️