דם על ידיי, על פניי, על בגדיי. אני מוצץ את הדם מאצבעותיי, מלקק את שפתיי. כה הרבה זמן שלא עשיתי את זה, אבל עכשיו כשלא אכפת לו יותר... לאחר שאמר את הדברים שאמר, נדמה כאילו כל טיפת האנושיות היחידה שנשארה לי נעלמה, והמפלצת לוקחת שליטה בגופי. ניחוח של פחד הישר לתוך נחיריי, אני שואף אותו עמוקות.

רצית שאהיה מרושע? צחוק פורץ מפי. חה! תאכל את הדייסה שבישלת, כי לא תראה מישהו מרושע יותר ממני! סירנות ברקע, מהבהבות באדום. אני מריח אותם לפני שהם מתקרבים. ברור שהם מפחדים, כיצד לא יפחדו? השד בעצמו עומד מולם. שד שרצח עשרות אנשים וחיות בהינד עפעף. חיוך על פניי, נראה אתכם תופסים אותי.

מקום המסתור שתמיד אהבתי היה מתחת למיטה שלו. הוריו בדקו את המיטה בכל לילה, כי הוא טען שיכול היה להרגיש אותי. אבל הם אינם יכולים לראות או להרגיש אותי. אתה היחיד עם היכולת הזו, אינך מבין? מהתריסים בארונו, אני רואה את הוריו עוזבים את החדר, אמו מאחלת לו לילה טוב, ואומרת לו להעיר אותה ברגע שיהיה לו סיוט. ברגע שיחלום עלי שוב. חיוך זחוח על פניי. אבל זה מעולם לא באמת היה כך. הסיפור מתחיל כמה שנים לפני. כשהאורות נכבים, אני יודע שזה הסימן שלי לצאת. עם ציפורן ארוכה, אני שורט את השידה שלו. מבטי נעוץ בו. הפחד שלו... מעולם לא רציתי שיפחד, אבל הוא הביא את זה על עצמו. תמיד אומר לי להסתלק, שהוא אינו רוצה בנוכחותי. רציתי להיות הסיבה לחיוך שלו, האדם שהוא מסתכל עליו ושמח לראותו. הייתי רוצה שפעם אחת יסתכל עלי ויראה אותי כמו שאני... אני מושך בכתפיי, זה לא המצב, ואין טעם להתחרט אחרי כל מה שעשיתי. שביל של דם נשאר אחרי הציפורן שלי.

"אני יודע שאתה ער," אני אומר, קולי מתפצל. "אני יכול להריח את הפחד שלך." הצחוק שלי מהדהד בין כותלי החדר. צחוק שרק הנער הזה יכול באמת לשמוע. "אני לא רוצה שתישאר, לך מכאן; לך!" הוא צועק, ידיו על אוזניו. הפחד שלו מזין אותי, מבשם אותי. אני מחייך בזחיחות, מתקרב באיטיות למיטתו. ציפורן ארוכה מתחת לסנטרו, עיניו גדולות ומבריקות ומלאות באימה. הוא צורח, מנסה להתרחק ממני ללא הועיל. אי אפשר לברוח מהחשיכה, ילד טיפש!

"מצטער, גרמתי לך לצרוח?" אני פוער את עיניי, שיגעון משחק בראשי. ניחוח אחר מגיע מהמסדרון שמחוץ לחדרו. פחד של אדם מבוגר יותר. אני מיד מסובב את ראשי לכיוון הדלת, שומע את הצעדים. נועל עיניים עם הנער, אני מחייך, חושף את שיניי החדות, "חלומות נעימים, מיילס."

זה התחיל כשמיילס היה בן ארבע. הוריו רבו הרבה באותה התקופה, והוא התחבא הרבה בארון או מתחת לשמיכות. תמיד היכן שיש חושך. צפיתי בו דרך הצללים, רציתי לשמח אותו. הדמעות שלו הכאיבו לי ולא אהבתי את הריח של הפחד שלו כלל. בהתחלה התחבאתי בארון הבגדים שלו, כי בכל לילה בדק אם יש איזו מפלצת מתחת למיטתו. כמובן שלא הייתה. היה לו רק אותי, אף על פי שהייתי בטוח שהוא אינו יכול לחוש בי. ולא הייתי מפלצת אז, רק ילד מהצללים המאחל לחבר. יצורים מהצללים כמוני ניזונו מפחדם של אנשים בדרך כלל, או מנשמותיהם, תלוי איזה יצור אתה; תלוי כמה מרושע אתה. הוריי היו חלק מאותם יצורים הניזונים רק מפחד, והם לא רצו יותר מזה. אמא אמרה שאבא היה מפחיד פעם, ממש מפלצת. רודף אחר אנשים ומפחיד את הנשמה מהם. הוא השתנה כי היא לא אהבה את המוות, אני השתנתי כי הוא לא אהב את החיים. יהיה זה מוגזם לומר שלא אהב את החיים, כי העריך את חייו וחיי משפחתו וחיי בעלי חיים וחיי אנשים, אולם את קיומי שלי לא העריך, ואם לא יעריך את קיומי לא יהיה לו דבר אחר להעריך.

אני מחייך לעצמי, בהתחלה זה אחד מלא בארס, בשמחה לאיד, אך לאט-לאט החיוך הרחב הופך צר יותר, עצוב יותר. חלק בי עורג לעבר, לזמנים בהם שיחק איתי. לזמנים שבחלומותיו לא הייתי אלא חברו הטוב ביותר.

נפגשנו לראשונה כשחגג יום הולדת ארבע, אביו שכח את יום הולדתו, ואימו עבדה עד מאוחר. לפני שהלך לישון הוא בכה כל כך הרבה, יכולתי לשמוע את בכיו עד לעולמנו. הורי תמיד הזהירו אותי לא ללכת לעולם בני האדם עד שארגיש מוכן באמת, אך כשהרחתי את צערו... לא יכולתי שלא להתחמק מעולמנו אל ארונו, מחכה עד שיהיה שקט מצמרר טרם יוצא לחדרו החשוך. אך לא נזהרתי מספיק, ורגלי נתקעה באחד מהצעצועים שלו. צווחתי ומיהרתי לאחוז ברגלי הכואבת. מיילס קם מהרעש שעשיתי, בהתחלה לא דאגתי כי ידעתי שבני האדם אינם מסוגלים לראות אותנו אלא אם אנחנו חפצים בכך, אולם עם מיילס זה היה שונה; הוא יכול היה לראות אותי גם כשלא נתתי לו את האפשרות. הוא ראה אותי. את דמות הצללים שלי.

עיניו ממוקדות בעיני. עיניים כל כך יפות; צלולות וכחולות כאלה וטהורות ומלאות באימה. הזדקפתי במקומי וחייכתי אליו במבוכה, "מצטער," לחשתי אליו, מגרד את עורפי במבוכה. כשהריח של פחדו התגבר, והוא לקח נשימה עמוקה לריאותיו, ידעתי שהוא עומד לצרוח ושאין זה יהיה טוב אם מישהו יבוא, כי אם הוא רואה אותי ייתכן שכל אחד אחר יכול לראות אותי גם – אולי הם מחביאים ציוד של לוכדי צללים שמיועד לחשיפת הצללים בחדר. אני מיד מזדקף ומחייך אליו, מכין במהירות ברווז מהצללים. "יום הולדת שמח!" אני קורא מיד, משתחווה ומגיש לו את המתנה. הוא משתנק, אצבעותיו מברישות בקושי את אצבעותיי כשהוא לוקח מידי את הברווז. עיניו נוצצות, גדולות וכחולות בהירות וכל כך שמחות. החיוך על פניו יורה חיצים הישר לחזי, וגופי חוטף הלם וחשמל עובר בי. הצללים בחדר רועדים בעת שאני אינני מסוגל לזוז, קפוא במקומי ומרותק לילד היפה שמולי. באותו הרגע הבטחתי לעצמי לעולם לשמור את החיוך הזה על פניו.

חבל שבחיים דברים אינם מסתדרים כמצופה. שנים לאחר מכן, ילדים בבית ספרו החלו לצחוק עליו, טוענים שהוא מוזר, פריק שמדבר לעצמו. אולי אפילו יליד צללים בעצמו. צחקו על צבע העור השונה שלו, על כך שאביו אינו באמת אביו. אמרו עליו דברים כל כך רעים... ובבית הספר התחילו ללמד אותם על אנשי הצללים, עלינו. שיקרו לו ואמרו לו שאנחנו כל הדברים שאני לא. אמרו לו שאנחנו רוצחים, אבל אני מעולם לא רצחתי. אמרו לו שאנחנו חסרי לב, ואם זה נכון, איך יוכל להסביר את הזרמים החשמליים שאני מרגיש בכל פעם שאני קרוב אליו? אמרו לו שדם הוא זה שאנחנו שותים, אבל הם התבלבלו עם ערפדים. סיפרו לו שקר אחרי שקר והוא וכל חבריו האמינו לכל השקרים האלה, וכעבור ארבע עשרה שנות חברות... מיילס החליט שנמאס לו מהרוצח שאני, והוציא אותי מחייו. חבל רק שאינך יכול להיפטר מצל, מיילס. רק חשכה מוחלטת תעלים צל, אבל החשכה היא-היא בייתנו.

יום לאחר יום הולדת ארבע שלו הופעתי שוב, הפעם מביא איתי את אחת הבובות שאמא ואבא הביאו לי. דובי שחור שנפלו לו העיניים, ותפרנו כפתור במקום אחת ורטייה במקום השנייה. מיילס נרתע ממנו בהתחלה, אבל חייכתי אליו ועודדתי אותו, אומר לו שהוא יגן עליו. "הוא הקפטן שלי," אמרתי לו, מחייך וחושף שיניים חדות לרגע. "והוא הפיראט שיבריח לך את כל החלומות הרעים," שמתי את ידי על ראשו לאחר שמיילס לקח את הדובי, מחבק אותו לחיקו. "מבטיח?" הוא לחש, חיוך קטן מסתמן על שפתיו. "מבטיח," לחשתי אליו, מרגיש הכי בחיים שאי פעם הרגשתי. הפחד של האנשים מעולם לא הזין אותי כך כמו התקווה שלו, השמחה שלו והציפייה שלו. הוא היה כל כך טהור, ואני כל כך טמא, יצור מתועב מהצללים... ידעתי שכשיגדל הוא יבין זאת, יתחילו להזהיר אותו מפנינו. אבל חשבתי שאם הוא אוהב אותי כעת, אם יתחבר אליו ונהיה חברים, אולי לא יאמין להם, אולי... אולי יאהב אותי מספיק כדי שייתן לי להגן עליו מפני הפחד והסיוטים שהצללים מסוגלים להביא. אבל אז לא ידעתי, הדרך הכי טובה להילחם בצללים היא אור.

—-
הצצה לפרק ראשון מסיפור חדש!!
הוא נשמע טוב? האם תרצו לקרוא את ההמשך?
אני עובדת על 5 סיפורים כרגע, ואעלה פיילוט כזה לכאן לכל אחד מהם, האחד שיקבל הכי הרבה תגובות/הצבעות, הוא האחד שאתמקד בו ואעלה אותו קודם! אז תגיבו❤️