Part: 0.9/ דרום הכלוב
-----------------------&----------------

"אני חייבת להשיג מפה לארמון הטיפשי הזה." מלמלתי לאחר שהצלחתי להגיע לחצר רק לאחר רבע שעה של חיפושים.

"אופ.." רטנתי כשרוח צוננת הכתה בגופי ברגע שיצאתי אל החצר החשוכה שכרגע הוארה בעזרת לא יותר משני פנסים, דבר ששמר על החשיכה אך גם התנה אור קלוש ומרגיע.

ליאם ישב על הספסל מול המזרקה הקטנה ומיהרתי לשבת לצידו, עוטפת את גופי בידי.

"אני מקווה שיש לך סיבה מוצדקת לאיחור הלא מנומס הזה." מיהר לנזוף וקם על רגליו כדי לעמוד מולי. "אני מקווה שיש לך סיבה מוצדקת להוציא אותי מהחדר בשעה כזאת, עם פיג׳מה." החזרתי וקמתי גם אני.
"אסור לך לצאת מהחדר עם פיג׳מה, לא משנה באיזו שעה עלייך לצאת מהחדר. גם לכלל הפשוט הזה את לא מצליחה להקשיב?" המשיך לנזוף ושילב ידיים.
"טוב, עד שתגיע לעיקר, אני אמות מזקנה. או מקור." רטנתי והבטתי לצדדים.

"תפסיקי לעשות את זה." ציווה בהבעת פנים קרירה. "לעשות מה?" התממתי
"לדבר כאילו אני אחד החברים שלך, להתנהג כאילו את בחופשה, להתלבש כאילו מעולם לא למדת כבוד מהו."

התפלאתי על דבריו, אך באיזה מקום ציפיתי לשיחת הנזיפה הזו.
החרדה התגבשה בגופי, שוב, לאור סמכותו של ליאם, יורש העצר.
את קימברלי אדיראן. ואת תמותי כקימברלי אדריאן.

"א," נעמדתי על רגליי כדי להתייצב מולו "אתה לעולם לא תגלה כיצד אני מדברת לחברים שלי, אתה לא אחד מהם."
"אני מתפלא שבכלל יש לך כאלה." גיחך כשנכנס לדבריי.
"ב. אילו הייתי בחופשה, אני מבטיחה לך, היא הייתה בכל מקום אחר מלבד כאן."
המשכתי למרות חוצפתו.
"ו-ג'. אתה תהיה האחרון, ואני נשבעת לך בכל היקר לי, ליאם, אתה תהיה האחרון שאקשיב לו בנוגע למה עליי ללבוש או כמה ללבוש. ואם לא למדתי כבוד מהו, זה בגלל שהמשפחה שלך מעולם לא טרחה לדאוג לחינוך בשכונות העוני.
האם אני ברורה, הנסיך קייל?"

דממה, אם סיכה הייתה נופלת בנינו, אפילו אותה היינו מסוגלים לשמוע.

הנסיך קייל, עלבון, שם גנאי שנאסר להגיד בקול.
הייתה זו אגדה שעברה פה לאוזן, מאב לבן. דיינימור הייתה ידועה בסיפורייה, באגדות המעלות אבק. אך סיפורם של הנסיך קייל ושל הנערה ונוּס היה טרגדיה.
האגדה מספרת על נסיך צעיר ואנוכי, הדבר היחיד שהיה יכול לראות מבעד לעצמו, היה את המשימה שלו- להפריד בין זוג האוהבים הממשיך את אהבתם של איסיס וסאתיאס. שמם הייתה אגדה בפני עצמה, אך זה סיפור להיזכר בו ביום אחר.

הנסיך היה שליחו של המלאך אתוס, אך מיצה מהר מאוד את המשימה שלשמה נולד. הוא לא היה מוכן לקבל את העובדה ששני אנשים מסוגלים לאהוב כלכך אחד את השניה. הוא החליט לחפש אחר הנערה ברת המזל, כדי להרוג אותה לבדו, או אולי להשאיר אותה לעצמו. הוא לא היה בטוח מה יעשה בא כשתימצא, אבל אף אחד לא יהיה מאושר ממנו, ובטח שלא בזכות אדם אחר. 

ערב ערב נהג להזמין מספר נערות אל ביתו, בחיפוש אחר הנערה, אך כעבור מספר חודשים ניסיונותיו התגלו ככישלון חרוץ "סלקו את הנערות היפות ממדינתי! ואת היפות ביותר תלו בכיכר העיר." ציווה לאחר הערב האחרון, כשנשבע שנערה חמקנית לא תנצח נסיך מפואר כמותו. 

בטיולו האקראי בארמון, פגש באחת המשרתות, ונוּס, הוא התאהב בה, והיא בו. אך העובדה שמישהי מתחילה להכיר אותו, להכיר באמת, הפחידה אותו עד עמקי נשמתו. מה אם תראה את המפלצת שאני באמת ותעזוב אותי? תהה בלחישה לאחר כמה חודשים שבהם ראה לראשונה אדם אחר מלבד עצמו.
לראשונה דאג לאדם אחר.
אהב אדם אחר.

למחרת בבוקר כבר ציווה לתלות אותה בכיכר העיר.
בלי לדעת שהייתה זו איסיס שלו.
והוא היה סאתיאס שלה.

האגדה מספרת שלאחר כמה ימים הממלכה נכבשה, דם ניתז לכל עבר ובאשמת הנסיך האגואיסטי, אורה של דיינימור כבה.
אך רגע לפני שהנסיך נכנע, ניסה לכפר על מעשיו האנוכיים והשביע את המלך הכובש כי בכל דור, יהיה לעם הזדמנות לזכות בכתר. פיצוי על ההזדמנות שלקח לונוּס יקירתו בלי מחשבה.
מאז ועד היום, באשמת הנסיך קייל, בית הבובות המלכותי ממשיך להתקיים.
בכל דור,
ודור,
ודור.

שמו של הנסיך הפך שם גנאי בעמים רבים, בעיקר אצל בני עמינו. שמו סימל אדם שמפחד מרגשות, כאחד שכל שהוא מסוגל לראות זה את עצמו, מפונק חסר מעצורים כשזה קשור אליו, טיפש וגאוותן.
"נקודת החושך של ארצינו" קראו לו.

והנערה חסרת המזל, שמה הפך שם הנושא רחמים הגובלים בעלבון, סמל לנערה חסרת מזל, אשר נמצאת במקום הלא שייך לה ועלייה לעזוב לפני שגורל שאליו צועדת בעיניים סגורות, ידרוש את המגיע לו ויפגע בה. 

ולכן, יכלתי להבין את מבטו המופתע של ליאם, שכיניתי אותו בשם שעד היום היו לוחשים. 

"ברור כשמש, ונוּס." קולו היה קר כקרח, עם רמיזה לכך שמקומי לא כאן, לצידו או לצד הארמון הזה.
"אני שמחה שהבהרנו את העיניין הזה." לחשתי בקרירות ונכנסתי בהליכה מהירה אל הארמון.

ייתלו אותי.

אזעקה החלה להישמע ברקע, עולה ויורדת, מתחזקת עם כל עלייה. ליאם נכנס בריצה אל הארמון מיד אחריי. "זה בטח תרגיל." הערתי בגלגול עיניים והמשכתי לעלות לחדרי, אמנדה קיבלה את פניי בהתנשפות קלה כבר בגרם המדרגות בקומת הקרקע. 

"עלייך לרוץ לחדר הביטחון!" ציוותה ולראשונה הבחנתי כי האנשים סביבי רבים מהרגיל, וממהרים מהרגיל. "זה סתם תרגיל, אמנדה, הכול בסדר." ניסיתי להרגיע אותה בחצי חיוך. "תוקפים, אולי מורדים, חדרו לארמון." פלטה בנשיפה חדה וקצרה. נשימתי נעתקה. 

"לא, זה לא יכול להיות. לא הייתה אף לא התקפת מורדים בודדת כבר עשרות שנים." מחאתי בתוקף והתקרבתי אליה, שומר רץ בנינו ודחק אותי למעקה המדרגות. המכה תכאב לי מחר. "נסיכה??" אחזה בי אמנדה שנייה לפני נפילה נוספת. 
היא קראה לי נסיכה?

מועמדות נוספות צצו, לבושות שמלות ערב יפייפיות אך מבטיהן המבולבלים הסגירו את הפחד המבעבע בהן. אחת מהן, למיטב זכרוני שמה היה גרייס, חיבקה את עצמה ורעדה מפחד לבדה באחת המדרגות. 

"אני בסדר, אמנדה. צריך לטפל בשאר המועמדות. תלכי להשיג בקבוקי מים, אלווה אותן לחדר הביטחון." ביקשתי ומיהרתי להתקרב אל גריס, נערה בגילי, ג'ינג'ית בעלת נמשים יפייפים. 
"קדימה, נלך לחדר הביטחון." הנחתי את ידיי על כתפייה. צרחה נשמעה מאחת הקומות העליוניות, האזעקה פסקה. 

"מה זה היה?" לחשה גריס ודמעות צצו בעינייה "תתאפסי על עצמך, הם יסלקו אותך אם יחשבו שאת לא מסוגלת להתמודד עם זה." הפצרתי בה וזו ניגבה את דמעותייה "למה את עוזרת לי?" שאלה ונשמה עמוק, מנסה להסדיר את נשימותייה. "כי אין לי מה להפסיד." חייכתי קלושות לעברה ומיד רצתי אל אמנדה ואלכס שהתקרבו לעברי בבלבול.

"מה זה היה?" שאלתי בשקט "אני.." מלמלה אלכס, מבולבלת ומבוהלת.
"הצעקה הגיעה מלמעלה. אלך לבדוק מה זה." "ממש לא." אסרה אמנדה "יש כאן אנשים שזו העבודה שלהם. תני להם לטפל בזה ושבי לשתות תה בחדר האוכל יחד עם שאר הבנות." המשיכה אותה אלכס.
"אני נראת לך אחת מהבנות המפונקות האלה שתשב לשתות תה? אני באה מדרום העיר, מהשכונות הקשות ביותר שנמצאות במדינה הקשה ביותר. צרחות כאלה אני שומעת על בסיס יום יומי ורצה ישר לעברן. נראלך שמשהו בין כותלי הזהב האלה הולך להשתנות?" נזפתי בשתיהן ובזמן שכולן פנו לחדר האוכל, רצתי במדרגות בחיפוש אחר מקור הצעקה. 

קומה ראשונה. קומה שנייה, קומה שלישית- טיפות דם על הריצפה. 

השתנקתי, זו לא הפעם הראשונה שאני רואה דם, אבל כשממשיכים ללכת בעקבות סימני הדם, קרוב לאזור החדרים, שלושה חדרים בלבד לפני החדר שלי- גופת משרתת הוטלה על הריצפה, חסרת חיים. 

"משום מה, בכל מקום שיש גופה, את מופיעה." ליאם הופיע מאחוריי "אני לא-" "תכנסי לחדר שלך, אל תצאי עד שאתן לך אישור." נכנס לדבריי והמשיך בדרכו לגופתה של המשרתת. "אתה לא תשלח אותי לחדר." נהמתי בבוז שהתאשתתי. היה צורך במבט אחד קריר שלו, כדי שאשפיל מבטי ואכנס לחדר. וכך היה. 

גם הוא מופיע לצידן, באיחור של רגע. 

מעטפה נחה על המיטה. לבנה וכמעט מתמזגת עם הסדינים, אך השעווה האדומה הסוגרת אותה מבליטה אותה על פני השטח. 

"תשיגי סיכת זהב. תניחי אותה בגן הארמון מחר בחצות. 
נ.ב צר לי על המשרתת, אבל יש אנשים שנמצאים במקום הלא נכון בזמן הלא נכון." 

"אוי אלוהים." זרקתי את המכתב לריצפה, כאילו שזה מה שיעזור לי עכשיו.

זה בגללי העברתי ידיי בשיערי זה בגללי, היא מתה בגללי, זה הכול באשמתי...

"קימברלי.." נכנסו אלכס ואמנדה בדאגה אל החדר.
תתאפסי על עצמך. דחפתי עם כף רגלי את המכתב אל מתחת למיטה הגדולה.
"הכול בסדר." תנשמי עמוק "תכינו לי אמבטיה ותשלחו אליי את לוסיה." ציוויתי והן הנהנו. 

"אמנדה," עצרתי אותה רגע לפני שנכנסה לחדר האמבטיה כדי למלא את בקשתי -היא הסתובבה
"למה קראת לי נסיכה? אני לא במעמד הזה ובקצב הזה גם לא אגיע." גיחכתי כשנזכרתי בטעותה.
"המעמד שלך גבוה משאר הבנות, יש לך פייבוריטית. המעמד שלך גבוה מדסטינית אך נמוך מנסיכה." הסבירה בחיוך.
"תפסיקי," דרשתי "המעמד שלי הוא של פשוטת עם. כך עלייך לפנות אליי, בשמי."
"א-" "נלך לישון." עצרתי בה מלענות לי.
היא הנהנה בראשה ועמדה לצאת מהחדר.

"רגע," עצרתי והתקדמתי אליה
תפסיקי להיות טיפשה כל כך
"תוכלי להישאר כאן הלילה? אני.."
"בטח. אני הוציא מזרן ו.." היא עצרה בי מלהסביר, היא כבר הבינה.
"אין צורך, המיטה מספיק גדולה." חייכתי באושר בידיעה שלא אהיה לבד הלילה.
"אני לא חושבת שזה מותר.." מלמלה
"בבקשה, אל תשאירי אותי לבד." התחננתי
"לעולם לא." היא התרככה וחיבקה אותי.

----•&•----
מצטערת שלוקח לי זמן להעלות את הפרקים, אני דיי חולה :(