Part: 0.5/ יחד ולבד
–––———°•°•°&°•°•°—–———

"ארוחת הערב מתחילה, השימלה שלך על המיטה." העירה אותי אלכס מתנומה קצרה

"כולן הולכות ללבוש אותה?" גנחתי בעצב
"לא, כל אחת לובשת משהו אחר." צחקקה אמנדה כשהבטתי בשימלה השחורה- מקסי, בעלת כתפיות.

"אני חייבת ללכת לזה?" מלמלתי ברוגז ולבשתי את השימלה המדוברת
"כן, את חייבת." השיבה אלכס וסידרה את שיערי הפזור.

"טוב, בסדר, בואו נעשה את זה." קמתי מהמיטה והתקדמתי לצאת מהחדר
"את לא חושבת לנעול נעליים?" צחקקה אמנדה והצביעה על הנעלי בית הורודות שנעלתי "אוי, שיט." מלמלתי לעצמי וניגשתי להחליף לנעלי העקב השחורות.

"אתן לא באות?" שאלתי כשהן נשארו בחדר בזמן שעמדתי לצאת "אנחנו אוכלות בחדר אחר עם שאר המשרתים ואנשי הצוות." הסבירה אלכס בחיוך

"אה, חבל, להתראות." נופפתי לשלום בחיוך קטן אך עצוב ויצאתי אל חדר האוכל שנמצא בקומה הראשונה.
ככה אמנדה הסבירה לי במשך שעה.

ירדתי במדרגות אל הקומה המבוקשת,
הגעתי אל חדר האוכל ללא בעיה.
טוב, משרת אקראי עזר לי בכיוון..

"תודה גרג!" נפרדתי לשלום מהמשרת -שכצפוי ליווה אותי עד יעדי- ונכנסתי אל חדר האוכל;
שולחן ארוך בחדר ענק המכיל 25 בנות לבושות בשמלות ערב והנסיך בראש השולחן.

חוץ ממקום פנוי אחד, חמישה מקומות ישיבה מהנסיך.

"שבי." הצביע הנסיך על המקום הפנוי שלא עלינו, מול מקומה של נואל. בלונדה.
התיישבתי במקום בגלגול עיינים והנסיך המשיך להביט בי "מה?" נעצתי בו מבט חזרה.

"את אמורה לקוד קידה לפני שאת יושבת."
לחש לי המשרת בזמן שהניח מגש לחמים על השולחן "אני חושבת שיהיה מגוחך אם אקום, אקוד ואשב שוב. הוא לא ימות אם מישהי לא תקוד לו. תאמין לי, אני בטוחה שיש מספיק בנות שמתכופפות בשבילו." מלמלתי והושטתי ידי אל מגש הלחמים הקטנים.
המגש הזה בלבד היה משביע את משפחתי לשבוע שלם.

הבנות ניסו להסתיר חיוכן בעוד שהנסיך התעסק בצלחתו ללא עניין, בי או באחת הבנות.

"את אמורה לחכות שהנסיך יאשר לנו לאכול.." לחשה אחת המתמודדות שישבה לידי, שערה שחור חלק המגיע עד לכתפייה הבהירות. אני כמעט בטוחה ששמה ג׳ניפר ג׳קסון.
"זה פשוט טיפשי!" מחאתי על דברייה בכעס.
אתפרץ כמה שארצה, אני פייבוריטית, שהנסיך יקפוץ לי.

"את טיפשית!" קטעה אותי נואל, גורמת לי לפעור עייני בהלם על חוצפתה, ולנסיך הקטן לפתוח אוזניים ולהקשיב למלחמה הקרבה.

"דיברת אליי, מפית משומשת?" שאלתי בנימוס יתר "דיברתי אלייך, חוצפנית קטנה. כל כך קשה לך לקוד קידה ולסתום? הו, אל תגידי לי. התכופפת יותר מדי היום והתעייפת?" רמזה בנימה קלה לעוקץ. הפעם יושבי השולחן התפרצו בצחקוק מתנשא.

"מטומטמת." מלמלה ג׳ניפר בכוונתה אל נואל.

למזלי, אחד המלצרים עמד להניח על השולחן צלחת מרק ירקות חמה וטעימה.

"תקשיבי לי טוב," נעמדתי על רגליי כדי שלא יחול לרגע בלבול לגביי מי זו שפונה אלייה הפעם.
"חתיכת נייר טואלט חד שכבתית, כולנו יודעים איך הגעת למקום הזה! ובהתחשב בכך שאין לך ממש שקל על התחת אז אני יכולה לחשוב על דרכים אחרות שבהן השגת את מבוקשך!" צעקתי וחטפתי את צלחת המרק מהמלצר המבוהל.

עוד לפני שהספיקה להשתנק מהמילים החמות, צרחה בבהלה למרק החם שניתז על גופה. שלא נדבר על הגזר שנתקע על שמלתה הסגולה.

כף ידו של הנסיך הוטחה על השולחן וגרמה לרעש גדול של כלי אוכל קופצים ונוחתים חזרה בשולחן ומיד לאחר מכן שתיקה.
"קימברלי, אני מבקש שתעלי לחדר שלך." אמר בנימה נינוחה ונשען על ידית כסאו בשיעמום.

"למה שאני אענש?!" התפרצתי בכעס
"היא התחילה עם זה!" פניתי אל הנסיך שהתחיל לגלות עיניין ולהתיישר בכסאו
"ככה אמרתי. אל תגרמי לי לחזור על זה שוב." חייך חצי חיוך משועשע.
"תחזור על זה גם עוד מאה פעם! היא התחילה ואני החזרתי, אתה פשוט בחרת צד ושלא נדע מה כל כך משתלם לך בצד הזה!" רק כשהמילים יצאו לי מהפה הבנתי שהם נאמרו בקול וממש, ממש לא רק בראש שלי.

במהרה כיסיתי את שפתיי עם ידי הימינית.
הוא נעמד על רגליו, הביט בי בכעס, אולי על המילים ואולי על ההשפלה.
אני מודה, אני הבטתי בו עם מעט פחד.
את הכי חזקה בעולם. כלום לא ישבור אותך.

"את אמנם פייבוריטית," ליחשושים קטעו את דבריו לרגע "אך אל תשכחי שהכוח עדיין אצלי. וכמו שזכור לי יש לך אח ואמא שמחכים לך בבית." לחש בקול מצמרר ומאיים.

"אתה לא תעז..." לחשתי בקול מעט מפוחד לגורלה של משפחתי
"אז בפעם האחרונה, תעלי לחדר שלך!" הטיח ידו בשולחן בפעם האחרונה וצעק את דבריו.

לא לקח יותר מרגע ורצתי אל מחוץ לחדר האוכל.

"אידיוט!" רטנתי כשנכנסתי לחדר השינה שלי בריצה וכמובן שעליתי במעלית.
"מה הפעם??" נכנעה אלכס שקיפלה בגדי שינה "הוא סילק אותי מארוחת הערב בגלל נואל! היית מאמינה?" הושטתי ידיי לצדדים המומה ומושפלת "את באמת שואלת?" הרימה גבה "עזבי, אל תעני לי." התיישבתי על המיטה.

"תקשיבי, אני יודעת שקשה לך כל המעבר הזה, משאין לך לפתאום שיש לך ועוד כל הזמן להיבחן עם זכוכית מגדלת.." ניסתה אלכס לנחם ולהניח ידה על כתפי
"קשה?" נעמדתי על רגליי "את בכלל לא יודעת מה זה קשה. מהרגע שקיבלתי את המכתב המזדיין הודעתי שאני לא מתכוונת להשתנות ולהתחנף לנסיך הקטן. אני הגעתי לאירוע תלייה ואני השחקנית הראשית, לא יעזור לי להתחנף לתולה." גיחכתי למרות שלא היה זכר להומור בדבריי.

"את עוד רעבה?" לאחר כמה שניות כחכחה בגרונה בבושה וראש מושפל.

"ל-" שלוש דפיקות קצרות קטעו את תשובתי, אלכס פתחה את הדלת ומשרת נוסף עמד בדלת, אוחז מגש כסף ועליו פתק קטן ומקופל.
"לגברת." אמר המשרת והביט בי
"תקרא לי קים, אני סך הכול בת שמונה עשרה." גלגלתי עיינים וחטפתי מהמגש את הפתק.

"עכשיו, תתחפף." הנפתי בידי לעבר המשרת המבולבל שבאותו הרגע כבר פנה חזרה לדרכו.

בלי לחכות לאישורה של אלכס, פתחתי את הפתק.

"קימברלי היקרה,
לאור האירועים האחרונים אינך רשאית לקחת חלק בארוחות המשותפות עד להודעה חדשה ובכך תימנע אינטרקציה לשווא עם שאר המתמודדות הנוגעות בעיניין.
הארוחות ישלחו לחדרך בזמנים הרגילים.

באהבה, ווליאם ווסט."

"קודם כל, לנשום." מיהרה אלכס להגיד ברגע שסיימתי לקרוא בקול את המכתב
"בסדר." נשמתי נשימה עמוקה, עצמתי לרגע עיינים ומיד פקחתי אותן.

מצד אחד, אני כועסת. זה לא צודק כל הבידוד הזה.
מצד שני, אני לא מופתעת. אפילו חיכיתי שמשהו כזה יקרה.
הרי זה לא שחשבתי שהולכים להיות לי כאן בסטיז חדשים.
אבל זה הרגיש לי כאילו בפעם השנייה שמעתי על ההתאבדות של לוסי שלי, כאילו עוד הפעם לבד.

"את יכולה להשאיר אותי לבד?" כחכחתי בגרוני היבש והתיישבתי על המיטה בלי להביט באלכס.
"לילה טוב." הנהנה בחיוך ויצאה מהחדר.

נשכבתי על המיטה הנוחה להפליא, וחשבתי על השינוי הקיצוני שנגרם בחיי-
וכך נפלה עליי תשישות מכבידה.

אבל לא יכולתי להרשות לעצמי להירדם, לא כשקורה סביבי כל כך הרבה.
קמתי חזרה על רגליי, נעלי נעליי בית מגוכחות ויצאתי מהחדר לסיור בארמון.

לעזאזל, המסדרונות כאן עצומים. יש פה דלתות בכל מקום!
קיללתי את קירות הארמון ואת השוכנים בו, הרי הם כאן כדי שהחברים שלי, המשפחה שלי וכל מכריי יחיו בעוני ברחובות.
"אני מבטיחה שכשאעזוב, אקח איתי כמה פמוטים." מלמלתי וליטפתי בעדינות פמוט זהב שנח מתחת לתמונה ענקית ממוסגרת בזהב טהור.

הרמתי ראשי אל התמונה, שהתגלתה במהרה כציור שמן יפייפה של אחת המלכות מהעבר.
שיערה שטני בהיר ועינייה חומות נוצצות.
חיוכה מקרין אושר לכל עובר כאילו ברגע זה סיפרו לה שזכתה בחיי נצח ועושר.

לפי השרשרת שענדה, תיליון כנף, ידעתי בדיוק מי זו הייתה. איזבל.*
תקוללי. קיללתי במחשבותיי.
חבל ששמרת עלייה כל כך, הרי מילדייה יצא הנסיך קייל ובגללו כולנו כאן היום.

מרוב מחשבות וכעס, הסטתי את ידי מהפמוט והוא נפל ברעש מחריד על ריצפת השיש המבריקה.
"אוי לא!" השתנקתי ולקחתי צעד אחורה.
"זה בטח עולה הון.." מלמלתי ותחבתי את שיערי אל מאחורי אוזניי.
"טוב," הבטתי לצדדים בחיפזון.
"אף אחד לא ראה אותי." הכרזתי וברחתי מהאיזור אל הדלת הראשונה שנתקלתי בה.

לא.

ספרים, אלפי ספרים נערמו כחיילים על המדפים המקושטים באבק.
כל כך הרבה צבעים וכל כך הרבה דפים, ומרחב, וכורסאות קריאה.

"הם אפילו לא משתמשים בחדר הזה!" רטנתי "בכל הכסף שהשתמשו בו בשביל הספרים המגוחכים האלה יכלו לקנות תרופות בשביל מאות תושבים!" התפרצתי, בידיעה שאין מי שישמע אותי במקום הריק הזה.

"הלוואי שתישרפי." ירקתי בארס ויצאתי מהסיפרייה הארורה חזרה אל חדר השינה שלי.
ואני יחד איתך.

---°•&°•---
כמה שאני אוהבת אתכם, תודה⁦❤️⁩

*איזבל- אמא של אמה (הדמות הראשית) מהספר הקודם.
ה.כ: הספר הקודם כתוב ממש גרוע והתלבטתי אם למחוק אותו והחלטתי שלא כדי שתוכלו להבין קצת על העבר של דיינימור.