Part: 0.3/ הרצון לסגת
---------------------&-----------------

"הנעליים! שמישהו יביא לי את הנעליים!" צעקה אלכס בהיסטריה בעוד ששאר אנשי הצוות מסתובבים הלוך ושוב בתוך הבית הקטן "אולי תנשמו? זה רק טייץ וחולצה, אני בטוחה שלאף אחד לא יפריע אם אנעל את הנעליים הרגילות שלי." הצבעתי על נעלי הספורט השחורות והמלוכלכות שלי. כולם עצרו לרגע, הביטו בי בעינים פעורות והשתנקות קלה. "או שאפשר לחפש את הנעליים המתוכננות." מיהרתי לשנות את דבריי לאור המבטים המבוהלים.

בדרך אל הארמון על הדסטיניות ללבוש טייץ שחור, חולצה שחורה צמודה ונעליי ספורט לבנות חדשות, כדי לא להרוס את השמלות היוקרתיות שמחכות בארמון. בעוד כמה שעות אפגוש את השימלה שלי, היום זה היום שבו מגיעים אל הארמון. ג'ייק תומך בי ואפילו החזיק לי את היד כשאחת הנשים החליטה לתלוש לי את העור בעזרת שעווה. ואמא שלי? מצאה לעצמה נחמה בבקבוקי האלכוהול שאנשי הצוות מספקים לכל מתחרה.

הלוואי שמשהו יקרה, שמשהו ימנע ממני להגיע אל הארמון הזה.

"למה כולם כל כך לחוצים?" שאלתי באנחה וגלגול עיינים, מתאמצת להראות חסרת עיניין למרות החרדה.
"כל העיינים עלייך! השם שלך הוכרז בתוכנית מיוחדת ובוודאי כולם רוצים לדעת מי זו קימברלי, ואין מצב שהם יכירו אותך עם נעליי הספורט המגוחכות שלך!" ענתה אלכס בנזיפה בשעה שפיזרה את כל תכולת התיק הלבן על הריצפה; חולצות, איפור וטייצים התפזרו לכל עבר.

"מצאתי!" הכריז אחד הגברים וקופסאת נעליים אדומה בין ידיו המורמות מעלה בניצחון.
"תביא את זה כבר טוד, היא צריכה להתאפר." אלכס חטפה מידיו את הנעליים ושלפה אותן מתוך הקופסא- נעלי ספורט לבנות נוצצות. על זה כל ההיסטריה.

לא התאפקתי ותהיתי אם שכשאפסל, אוכל לשמור את הנעליים.

"אמנדה, תתחילי לאפר אותה!" קראה אלכס למי, שכנראה, שמה הוא אמנדה.
היא הושיבה אותי בדחיפה קלה מכתפיי על כיסא העץ מול המראה המלוכלכת.

בכלל לא ניקיתי אותה כפי שהבטחתי.

"בררתי על שאר המתמודדות," ג'ייק נכנס אל החדר העמוס "גילית על נואל לורנס? שמעתי שהיא כלבה לא קטנה." אמרה אמנדה כשהניחה מייק אפ על פניי בטפיחות קלות "אם ידעתם את כל זה למה נתתם לי לחפש מידע על המתחרות כמו מטרידן?" השיט ידיו לצדדים "כי אסור לנו. נכון, אמנדה?" אלכס הביטה באמנדה בנזיפה, וזאת החזירה בהתנצלות.

"אוקיי, אז ככה," נאנח ג׳ייק
"מסתבר שנואל לורנס רצתה להיכנס אל התחרות; היא שילמה לאחד הפקידים ב'הגרלת' השמות כדי שישלח את השם שלה הלאה אל הנסיך.
היא חושקת בכתר ואין לה מעצורים. היא באמת כלבה לא קטנה." סיפר ג'ייק בחרדה קלה "מזל שאני יכולה להיות כלבה הרבה יותר גדולה." חייכתי בניצחון.

נזכרתי בכל הבנות שרימיתי ועונתי כדי להוציא מהן כסף.
ובפעם ההיא שהשפלתי את אחד הבחורים בעיר, רק כי העליב את לוסי כשאמר שאף אחד לא ישלם פרוטה כדי להינשא לה.
דחפתי אותו לקצה, בתמימות וחוצפה, וחיכיתי שירים את ידו ראשון.
שינסה להכות אותי. אפילו לדחוף.
עוד אותו ערב הלקו אותו בכיכר העיר בגין אלימות וניסיון חבלה בסדר המדינה.
ואני? רק צפיתי בחצי חיוך בין כל האנשים שהצטופפו בכיכר העיר.

"ג'ניפר ג'קסון, תמימה ועמוד השידרה שלה יציב כמו נוצה ברוח-" "הגיע הזמן לצאת, הלימוזינה מחכה!" קרא אחד האנשים מחוץ לדלת וקטע את ג'ייק.

קולות ההיסטריה והלחץ שתקו. ג'ייק הביט באלכס שהביטה בו חזרה בהבנה ועצב. "תשמרי עליה, בסדר?" ביקש, כמעט התחנן "כמו על חיי." השיבה בכנות.

"קימברלי," אמא נכנסה אל החדר, לשם שינוי ריח אלכוהול לא ליווה אותה הפעם. "כן, אמא?" התקרבתי בחיוך קלוש, בתקווה שתאחל לי הצלחה או תגיד את המילים הטובות שהחליפה ברעות במשך השבוע.

או לפחות 'אני אוהבת אותך.' אסתפק עכשיו גם בפלסטר,
למרות שאני מרגישה את כל עצמות הגוף שלי שבורות.

"אל תתקשרי הביתה מהרגע שאת יוצאת מהדלת, אני לא מתכוונת לצפות כל ערב לשיחה שיכול להיות שבעוד שבוע כבר לא תגיע. מהרגע שאת יוצאת מהדלת הזו, את כבר מתה מבחינתי. אל תעלבי." הסתכלה אל תוך עייני בנחישות. ג'ייק עמד לפצות את פיו אבל קטעתי אותו בהינף יד ואנחה המנסה לבלוע את גודש הכאב בגרוני.

"אבל תדעי לך," התקרבתי בחיוך עדין ותמים "אני תמיד ארצה את הטוב ביותר בשבילך, ותמיד אוהב אותך." לחשה.

טעיתי, אני כבר לא רוצה לשמוע זאת.
זה נשמע לי כמו שקר גס.
כאילו מישהו צוחק על המילה 'אהבה.' בלי לדעת מה המשמעות.
ואם זאת המשמעות? אני לא רוצה להכיר אותה מקרוב.

"בסדר." אמרתי בטון נחוש וחזק כשלה בתחילת השיחה ויצאתי מחדר השינה שלי.

"קים," ג'ייק יצא אחרי אל הסלון "רק.. תבטיח לי שתסיים את הספר הטיפשי שלך." העפתי מבט בספר הלבן שקורא במשך חצי שנה אבל אף פעם לא מגיע אל הסוף. "היא לא התכוונה, את יודעת את זה." ניסה לנחם בחצי חיוך כשלי
אני יודעת.

"ותדאג לטום, אל תתן לו לעשות שטויות, אתה מבטיח לי?" התעלמתי מדבריו בקול שבור, מתאפקת בכל כוחי לא לבכות.
את הכי חזקה בעולם. דבר לא ישבור אותך.

להלוויה של לוסי לא הגעתי, משמר הממלכה אסרו עליי מחשש שאברח או אפגע.
לא משנה כמה נלחמתי והתווכחתי, זה נגמר בטריקת דלתות בבוז גדול.

"בתנאי שתבטיחי לי שלא תוותרי." דרש ורמז לכוונתי לברוח מהארמון כבר בלילה הראשון. "אני מבטיחה." נאנחתי לאחר חשיבה קלה וחיבקתי אותו "קדימה למשחקי הרעב, יש לנו נסיך להתחרות עליו." צחקתי כשאלכס הופיעה מולנו בחיוך עצוב "לא מאמין שסיימת את הספר." צחק ג'ייק "ניראלך? קראתי את התקציר." קרצתי ופתחתי את דלת הבית.

לא הרשתי לעצמי לקרוא ספרים, לשמוע על עולם אחר, לדמיין עולם אחר.
מלבד זאת, ספרים, בעיקר ספרי היסטוריה, היו אסורים על פי חוק. 'ידע זה כוח, וכוח זו חולשה.' תירץ אחי את האיסור.
ולמרות זאת, קרא כאילו נפשו צמאה לעוד.
מלבד הספר הלבן.

"צריך לזוז, רוב הנערות כבר הגיעו. ונחשו מי הגיעה ראשונה?" אמרה אלכס בגלגול עיינים "נואל לורנס." כולם קראו בפה אחד ומזלזל. "רגע, מה עם המזוודות והבגדים שלי?" הבטתי סביב בחיפוש אחר תיק בודד "תקבלי הכול כבר שם." אמרה אלכס.

"קדימה, נלך." אמרתי ויצאנו אל הרחוב ההומה אנשים ופלאשים, רובם קוראים בשמי ואלו שלא- שואלים את אלכס שאלות.
ג'ייק מביט מבעד לדלת, אסור לו ללוות אותנו מעבר. רפרפתי מבט אחרון מעבר לכתפי באחי הגדול, כשאנשי הצוות מושכים בי אל מעבר לאנשים, ונכנסתי אל לימוזינה שחורה וגדולה שרובה הסתתר מבין כל האנשים.
בבקשה, חשבתי, הלוואי ומשהו ימנע את זה.
וכניראה שזו הפעם האחרונה שאביט באחי הגדול.

"וואו, את רוצה להגיד לי שאתם נוסעים ככה כל יום?" ניסיתי לשבור את השתיקה שהשתררה בזמן הנסיעה. כמובן אם לא מחשיבים את השלטים והצעקות שמבעד לחלון כ'רעש'.

"את עוד לא דסטינית רישמית, אל תתרגלי." חייכה בהתחכמות. אהבתי את האמון שלה בי, כמעט כאילו באמת הנסיך לא ישלח אותי לתלייה ביום הראשון.

כל מועמדת נחשבת דסטינית רישמית מרגע סילוקה של המועמדת הראשונה.
אך אף אחד לא מתייחס לפרט הזה, כי עד מחר בבוקר סביר להניח שמישהי תסולק.
או תמות.

"התחלות חדשות זה תמיד קשה, במיוחד כשאין לדעת מה מצפה מעבר לשערים." אמרה אלכס לפתע "ומה עם סוף חדש? זה קל?" לחשתי "בום, הכניסה לך." קראה אמנדה בניצחון וכיסתה את פיה כשהבינה שהרסה את הרגע.

"אחת אפס לשיער האדום." צחקקתי כדי להרגיע את המתח. אמנדה, זאת בעלת השיער האדום חייכה אליי חזרה. "הגענו." אמרה אלכס בטון האחראי שלה, לגמה לגימה ארוכה מכוס השמפניה של אמנדה שישבה לצידה והמשרת פתח את דלת הלימוזינה.

"מישהי פה לחוצה." לחשתי לעצמי "חכי שתראי אותה שמשהו לא הולך כשורה, במקרה כזה פשוט תתרחקי." השיבה אמנדה למשפט שכלל לא כוון אליה ויצאה גם היא.

כשבדיוק עמדתי לצאת, יד מכוסה בכפפה לבנה הושטה לכיווני "אני בת שמונה עשרה, לא תשעים. תזיז את היד." נזפתי ודחפתי את היד המנומסת מכיווני וקפצתי מהלימוזינה. רגע לפני הנחיתה החלקתי אך אמנדה הספיקה להושיט לי יד לפני הנפילה הקשה.

"אולי בכל זאת כדאי לך להשיב בחיוך לידיים המושטות לך לעזרה, מטר וחצי." צחקה כשעזרה לי להתייצב בחזרה. "אה." מלמל המשרת בעל הכפפה והסתובב אל עבר הארמון בהתנשאות. "מטר חמישים וארבע." תיקנתי כשהבטתי בהתפלאות בארמון הזהב. זו הפעם הראשונה בחיי שאני מגיעה לאזור הצפוני במדינה, שטח הארמון.

חלונות בכל מקום, אין ספור קומות, עייני הסתחררו כבר בקומה העשירית. משרתים מתזזים מכל מקום אל כל מקום. שטיח כחול נפרש מדלת הלימוזינה אל דלת העץ הכפולה והענקית המקושטת זהב ושומרים המזמינה אל תוך הארמון.

"הן כולן כבר בפנים, שניכנס?" אמרה אלכס וקטעה את חוטי המחשבה הנודדים שלי. "יש לנו ברירה?" מלמלתי והתקדמתי צעד רועד פנימה, ואז עצרתי, חבורת אנשי הצוות שליוו אותי עצרה גם היא.

"הן בפנים? כאילו, מחכות מעבר לדלת?" שאלתי בנשימה עמוקה "אל תדאגי, כולן בחדרים שלהן, מתארגנות לפגישה הראשונה עם הנסיך. אין אף אחד מעבר לדלת." הרגיעה אותי אלכס. "אז קדימה, נכנס." חייכתי וצעדתי אל כלוב הזהב שציפה לי בקוצר רוח והשארתי את השערים הכבדים מאחורי, כאילו אין בי כל כוונה לחזור אחורה.

אם זה אפשרי בכלל, הארמון גדול מבפנים הרבה יותר משהיה גדול מבחוץ.
מזרקה פועלת ניצבה במרכז כניסת הבית, משמאל גרם מדרגות מסתלסל שנראה ללא סוף, מימין גרם דומה לזה שמולו, ממול סלון ענק, בגודל של עשר פעמים כל הבית שלי. בדומה לבחוץ, גם בפנים אנשים ומשרתים התרוצצו מכל עבר.
איפה הפרטיות כאן?

הרגשתי את כובד הזהב הטהור על גופי, כאילו נשאתי אותו על גבי.
זה יותר מדי חשבתי כשנזכרתי בבית הקטן שלי.
רק בעזרת הפמוט הזה אוכל להאכיל את משפחתי למשך שבועיים. רטנתי

"בעיקרון את אמורה לעלות ולרדת במדרגות, חדרי המתחרות נמצאים בקומה השלישית, אבל הפעם נעלה יחד במעלית." אמרה אמנדה "זה לא שיזיק לך קצת ספורט." העירה אחת מאנשי הצוות לעברה של אמנדה, שבדיוק במידות הנכונות, אם יש דבר כזה מידה נכונה. שיערה אדום, גופה צר וצבע הגוף שלה בהיר.

"ולך לא יזיק לשתוק קצת." החזרתי עם נזיפה בקולי. לא יכלתי להתכחש להקלה שהרגשתי כשהבנתי שאני עדיין אעקוץ אנשים, למרות הארמון.
"אסור לך לדבר ככה לאנשי הצוות." הזהירה אך עם זאת היתה המומה "תראי אותי." התגרתי בכעס.

"ילדים, ילדים, דיי כבר לריב." אמרה אלכס עם התייאשות בקולה. "אני ממש לא רבה, אני מנסה לתקן את הגישה השגויה של האנשים כאן." אמרתי בהתפרצות "אז תפסיקי ותתקדמי אל המעלית, עוד שעה יש פגישה עם יורש העצר ואוי לך אם תאחרי!" התפרצה גם היא והתקדמה אל גרם המדרגות, שלצידו הייתה מעלית כסף דיי רחבה.

לחיצת כפתור קטנה והמעלית נפתחה "משהו לא כשורה?" שאלתי את אמנדה כשהבטנו יחד באלכס המצפה לנו ליד המעלית "הו, לא, היא כרגע לחוצה. כנראה זה בגלל האיחור הקטן שלנו." התקדמנו אל המעלית. היא הרבה יותר מפוארת מהמעליות שיש בבנייני העיר.
"בכמה כבר איחרנו?" כיווצתי גבות כשנכנסנו שלושתינו אל המעלית "שלוש שעות." השיבה אלכס בחריקת שיניים.

לאחר כמה שניות הגענו אל הקומה השלישית, צליל קלוש והמעלית נפתחה. מסדרון רחב והמון, המון דלתות לבנות וזהות מלבד המספר המוזהב שתלוי עליהן.

"חדר 26, סוף סוף." מלמלה אלכס ופתחה את דלת החדר בעזרת מפתח "אמנדה, איפור ושיער, השימלה בארון. קדימה, אין לנו זמן!" זירזה אותנו בעוד שאני רק בהיתי בחדר העצום. פעמיים הבית שלי, בהחלט.

מיטה ענקית ולבנה נפרסה בצידו הימיני של החדר, כמה מטרים ממנה מרפסת קטנה המשקיפה אל יער דיינימור ממרחקים. כמה מטרים שמאלה מהמיטה, חדר ארונות פתוח למחצה שחושף את השמלות היפייפיות שתלויות בו. וכמובן, חדר אמבטיה יפייפה. עכשיו אני מבינה למה הם נגעלו כל כך מהבית שלי, הוא חורבה אל מול החדר הזה בלבד!

"קדימה, קים, שבי בכיסא אני אתחיל לסדר לך את השיער." אמרה אמנדה וטפחה על הכיסא הלבן שמול שידת האיפור הלבנה. "אני אלך לראות מתי הפגישה." ציינה אלכס ועמדה לצאת מהחדר "רגע, מה עם המפתח?" הצבעתי על המפתח הכסוף בידה "הו, חמודה, אסור לכן להחזיק במפתחות החדרים. רק במקרים מיוחדים." אמרה ויצאה מהחדר.

"את צריכה ללבוש את השימלה הכחולה." אמנדה שלפה מחדר הארונות שמלת מקסי סטרפלס בצבע תכלת המשתלב עם לבן. "היא נחמדה.." נזהרתי במילים כדי שלא אפגע בה "מה עם זאת?" הצבעתי על שמלה אדומה נוצצת קצרה בעלת כתפיות ומחשוף עמוק. "את זוכרת שאת לא דסטינית או נסיכה, נכון?" הזכירה בנקישת אצבעות.

ברגע שהמועמדות מצטמצמות לחמש עשרה, הן נחשבות כנסיכות.

"והשמלה הכחולה ממש של פשוטת עם." הערתי בגלגול עיינים כשאיפרה אותי "אוקיי, בסדר, ניצחת." נאנחה
"האמת היא שאסור לך ללבוש את השימלה כי היא חשופה מדי והנסיך עוד לא אישר לך ללבוש את השמלות האלה." נאנחה ופיזרה סומק על לחיי "אבל.." "פשוט תלבשי את השימלה הכחולה." קטעה אותי ומרחה את האודם העדין על שפתיי. "אני מחכה לך למטה, אני מניחה שכולן כבר הגיעו. בשש תרדי." אמרה ויצאה מהחדר בהליכה מהירה.

"אוקיי, אז לא האדומה. מה לגביי הורודה?" מלמלתי לעצמי ודפדפתי בין השמלות ונתקעתי במבטי על שימלת מקסי וורודה נוצצת בעלת כתפיות ומחשוף קטן וגב חשוף. "היא לא ממש חשופה." חייכתי ושלפתי אותה מהמתלה "מצטערת מפית, זה פשוט לא היום שלך." אמרתי לשימלה הכחולה ששכבה על המיטה.

לבשתי את השימלה היפייפיה, נעלתי נעליי עקב תואמות והבטתי בשעון "שש וחצי. שיט." ליבי עצר לאור השעה המאוחרת. בהחלט לא היום שלי.

רצתי מהחדר אל המסדרון, איפה המדרגות כאן? רצתי במסדרון לכיוון המעלית, כאילו הרצון שבי לסגת נשכח.
סוף סוף גרם המדרגות בצבץ מקצה המסדרון.

ירדתי במדרגות שתיים שתיים עם תפילה חרישית שלא אפול. לאחר עשרים מדרגות בלבד כבר התחלתי להתנשף.

קומה שנייה, קומה ראשונה, קומת קרקע. סוף סוף.

כשהגעתי אל קצה המדרגות התנשפתי כמו אצן מרתון, צד המותן התחיל לאותת בכאבים למרות אחיזתי בו בעיינים עצומות מכאב. כושר? לא הצד החזק שלי.
הרצון לסגת התגבר עם כל צעד וכל נשימה מגוכחת.
אם אברח, יבחינו בי?

"אני לא מאמינה." השתנקות קלה גרמה לי לפקוח עיינים ולהביט בכניסת הארמון המוכרת, לצד המזרקה עמדו אמנדה ואלכס שנראה שנחנקות ואוחזות בבית החזה בהלם. "אני יודעת, איחרתי, פשוט השימלה קרצה לי והכחולה נראת כמו מפית ו-" כחכוח גרון קטע את תירוציי בחוצפה. הסטתי את מבטי מעט ימינה, יורש העצר ומולו בחצי עיגול מושלם, אני משארת שעשרים וחמש המתחרות בשימלה זהה- מקסי סטרפלס כחולה המשתלבת עם לבן. שיט.

---
מה דעתכם על הסיפור?
אל תשכחו להצביע ולהגיב!
אוהבת עד החייזרים ובחזרה, G ❤️