Oh the wind whistles down
The cold dark street tonight
And the people they were dancing
To the music vibe

And the boys chase the girls, with curls in their hair
While the shy tormented youth sit way over there
And the songs get louder each one better than before

And you're singing the song thinking this is the life
And you wake up in the morning and your head feels twice the size
where you gonna go, where you gonna go, where you gonna sleep tonight?
And you're singing the song thinking this is the life
And you wake up in the morning and your head feels twice the size
Where you gonna go, where you gonna go, where you gonna sleep tonight?
Where you gonna sleep tonight ?

So you're heading down the road in your taxi for four
And you're waiting outside Jimmy's front door
But nobody's in and nobody's home till four
So you're sitting there with nothing to do
Talking about Robert Ragger and his motley crew
And where you gonna go, where you gonna sleep tonight?

And you singing the song thinking this is the life
And you wake up in the morning and your head feels twice the size
Oh where you gonna go, where you gonna go, where you gonna sleep tonight?
And you singing the song thinking this is the life
And you wake up in the morning and your head feels twice the size
Where you gonna go, where you gonna go, where you gonna sleep tonight?
Where you gonna sleep tonight

And you singing the song thinking this is the life
And you wake up in the morning and your head feels twice the size
Oh where you gonna go, where you gonna go, where you gonna sleep tonight?
And you singing the song thinking this is the life
And you wake up in the morning and your head feels twice the size
where you gonna go, where you gonna go, where you gonna sleep tonight?

Where you gonna sleep tonight?

(This is the life by Amy Macdonald)

פרק 11: וויל

"אין סיכוי!" מחיתי בתוקף.

ליילה נאנחה. "אתה צריך לעשות את הסימולציה הזאת. זה יעזור לך." היא ניסתה לשכנע אותי להתאמן על הדברים שאומר להורים שלי.

"אבל זה מביך מידי!" התעקשתי.

"תעמיד פנים לרגע שאני אחד מההורים שלך. מה אתה מתכוון לומר?" היא שאלה, לא מוותרת לי.

"אני לא יכול. אולי זה מוקדם לספר להם." מלמלתי.

העיניים של ליילה נצצו לרגע. "יש לי רעיון, אולי אני אקרא לריבר ותתאמן על הנאום איתו?" היא שאלה.

"מה? לא! ממש לא! זה יהפוך את המצב ליותר גרוע, בבקשה אל!" כמעט צעקתי, אבל זה היה מאחר מידי כי ריבר בדיוק נכנס לחדר שהייתי בו.

"ליילה אמרה לי שאתה צריך עזרה עם משהו." הוא חייך מעט.

"זה כלום. היא רוצה שאני אעשה סימולציה לנאום להורים שלי." נאנחתי.

ריבר שתק לרגע. "בסדר. מה כתבת עד עכשיו?" ריבר שאל.

"רק את ההתחלה... לא הצלחתי להתקדם משם..." התיישבתי מולו.

"אני יכול לקרוא את מה התחלת לכתוב?" ריבר שאל.

הושטתי לו ת הדף בהססנות. "אני מזהיר אותך, זה עומד להיות גרוע." גיחכתי.

הוא עבר על הד במהירות. "אולי עדיף שלא תכתוב נאום. יש לי הרגש שאתה תדע מה להגיד." ריבר אמר.

"אני מקווה שאתה צודק..." מלמלתי בשקט.

ריבר ואני הסכמנו שנספר להורים שלנו עלינו באותו יום בדיוק. ושנינו היינו לחוצים מכך.

כעבור מספר ימים הגיע היום המיוחל, ואני הייתי לחוץ מתמיד. הסתובבתי במעגלים בחדר שלי, מתלבט אם להתקשר לריבר או לא.

בסופו של דבר מצאתי את עצמי מתקשר אליו.

"אני לא יודע אם אני מספיק מוכן בשביל זה!" אמרתי.

"קודם כל תנשום עמוק. ודבר שני, אנחנו תמיד יכולים לקחת צעד אחורה אם אתה רוצה." ריבר ניסה לעודד אותי.

"ומה אם ההזדמנות השנייה לא תגיע?" שאלתי בפאניקה.

"וויל, אני רוצה שתחשוב רגע, אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את זה?" ריבר שאל.

"אבל-" התחלתי להגיד, אך הוא קטע אותי.

"אל תחשוב על מה שאני רוצה, תחשוב על מה שאתה רוצה." ריבר אמר.

נשמתי עמוק. "ומה אם הם לא יקבלו אותנו?" שאלתי.

"אז זאת כבר בעיה שלהם." הרגשתי שריבר מחייך.

"תודה." אמרתי.

"על מה?" הוא שאל.

"על שעזרת לי." הסמקתי מעט.

"בהצלחה." ריבר אמר.

"גם לך." ניתקתי את הקו.

ההזדמנות המושלמת בעיניי הייתה לספר להורים שלי על כך בארוחת הערב, אך כמובן, התוכנית לא עבדה כפי שציפיתי.

ארוחת הערב עברה באופן סביר, טוב, כמעט.

"אה... יש לי שאלה לשניכם..." נשמתי עמוק. "באופן תיאורטי, אם הייתי אומר לכם שאני... יוצא עם מישהו... הייתם בסדר עם זה?" שאלתי.

ההורים שלי הביטו בי. היה שקט מביך בין שלושתנו.

"כן, אם האדם הזה גורם לך להיות שמח, אז אני לא חושב שתהיה לי בעיה." אבא שלי אמר, משהו שהפתיע אותי.

"אמא?" שאלי.

"אני לא בטוחה שתרצה לשמוע." היא אמרה. שמתי לב שהיא לא מרגישה בנוח.

"תקשיבו, אני עומד לספר לכם משהו, ואני מבקש שתשמעו את הכל לפני שתגיבו." אמרתי.

התחלתי לספר להם על הכל- על המסיבה שבה פגשתי את ריבר, על הפחד מלהודות שאני מתאהב בו...

"זה הכל. ריבר ואני בזוגיות עכשיו." סיימתי את הסיפור.

"זה רק שלב." אמא שלי אמרה.

"שלב? את הקשבת בכלל למה שסיפרתי לך הרגע? אני נמשך לבנים, לא לבנות." אמרתי, מנסה לגרום לה להבין.

"זה לא טבעי ו-" אמא שלי התחילה לומר, אבל אבא שלי קטע אותה.

"מרתה, אני לא מצפה שתסכימי איתו על הדרך שבה הוא חי, אבל את יכולה לכבד את מה שוויל מאמין בו."

חייכתי מעט.

"וויל, אתה הבן שלי, ואני אוהבת אותך, אבל אני לא מסוגלת..." היא השפילה את מבטה.

"באמת אמא? את אומרת לי שאת אוהבת אותי, אבל מצד שני את רוצה לשנות אותי למשהו שאני לא." אמרתי.

זה א שציפיתי ממנה לתגובה אחרת, אבל מה שהיא אמרה מאוד פגע בי.

"אני חושבת שעדיף שתלך." היא אמרה בלי להביט בי.

"מרתה, אני חושב שאת מגזימה." אבא שלי אמר בזעזוע.

הלכתי לחדר שלי, סליחה, לחדר שהיה שלי, והתחלתי לשים את הדברים שלי בתוך תיק. ידעתי שהמקום שבו אני נמצא עכשיו הוא כבר לא הבית.

יצאתי לרחוב והתיישבתי על אחד מהספסלים. מה עכשיו? לאן אני אמור ללכת? התלבטתי אם לספר לריבר, אבל לא הייתי מסוגל להתקשר.

מצאתי את עצמי מסתובב ברחוב, מחפש אחר משהו לא מושג, עד שהגעתי לבית של סבא וסבתא שלי. זה הימור, אבל אין לי מה להפסיד, נכון?

צלצלתי בדלת, מתפלל שיש מישהו בבית.

כשסבתא שלי פתחה את הדלת, היה ברור שהיא די מופתעת.

"הבת שלך זרקה אותי מהבית." אמרתי בשקט.

"מה? למה?" היא זזה מעט מהכניסה על מנת לתת לי להיכנס.

נכנסתי לדירה. "כי יש לי בן זוג." מלמלתי.

סבתא שלי חיבקה אותי. "זאת הבעיה שלה, לא שלך." היא אמרה.

"תודה, לא הייתי בטוח אם תקבלו אותי או לא.." אמרתי.

"אתה הנכד שלנו, ותמיד נאהב אותך וויל." היא חייכה.