My lover's got humor
She's the giggle at a funeral
Knows everybody's disapproval
I should've worshiped her sooner
If the Heavens ever did speak
She's the last true mouthpiece
Every Sunday's getting more bleak
A fresh poison each week
"We were born sick", you heard them say it
My church offers no absolutes
She tells me, "Worship in the bedroom"
The only Heaven I'll be sent to
Is when I'm alone with you
I was born sick, but I love it
Command me to be well
A-, Amen, Amen, AmenTake me to church
I'll worship like a dog at the shrine of your lies
I'll tell you my sins and you can sharpen---
Offer me that deathless death
Good God, let me give you my life
Take me to church
I'll worship like a dog at the shrine of your lies
I'll tell you my sins and you can sharpen ---
Offer me that deathless death
Good God, let me give you my lifeIf I'm a pagan of the good times
My lover's the sunlight
To keep the Goddess on my side
She demands a sacrifice
Drain the whole sea
Get something shiny
Something meaty for the main course
That's a fine looking high horse
What you got in the stable?
We've a lot of starving faithful
That looks tasty
That looks plenty
This is hungry workTake me to church
I'll worship like a dog at the shrine of your lies
I'll tell you my sins so you can sharpen ---
Offer me my deathless death
Good God, let me give you my life
Take me to church
I'll worship like a dog at the shrine of your lies
I'll tell you my sins so you can sharpen ---
Offer me my deathless death
Good God, let me give you my lifeNo masters or kings when the ritual begins
There is no sweeter innocence than our gentle sin
In the madness and soil of that sad earthly scene
Only then I am human
Only then I am clean
Oh, oh, Amen, Amen, AmenTake me to church
I'll worship like a dog at the shrine of your lies
I'll tell you my sins and you can sharpen ---
Offer me that deathless death
Good God, let me give you my life
Take me to church
I'll worship like a dog at the shrine of your lies
I'll tell you my sins and you can sharpen---
Offer me that deathless death
Good God, let me give you my life

(Take me to church by Hozier)

פרק 21: ריבר

זה שלא רציתי לדבר עם וויל, באמת שלא, אבל בכל פעם שניסיתי להתקרב אליו מחדש, הייתי הולך לכיוון השני בלי לחשוב פעמיים.

לא יכולתי לקחת את הסיכון שמשהו יקרה לו בגלל, ולכן תחושת האשמה שלי כל הזמן המשיכה לגדול.

"תגיד, אתה השתגעת?!" ליילה כמעט צעקה. ישבנו בספריה, כביכול לומדים למבחן.

"ליילה, את לא צריכה להרים את הקול, אני שומע אותך." אמרתי.

"סליחה, אתה צודק. אבל לא ענית לי על השאלה." היא אמרה.

"לא השתגעתי! הוא הסכים לזה גם, וחוץ מזה-" התחלתי להגיד, אך ליילה קטעה אותי.

"אתה עוד פעם בורח ריבר!" היא אמרה בכעס עצור.

"בורח? ממה בדיוק?" ניסיתי להבין על מה ליילה מדברת.

"מהכל. ראה, כשנהגת לברוח מהצרות שלך כשיינו ביחד לא אמרתי כלום כי ידעתי שקשה לך. אבל עכשיו? וויל דואג לך! היית כל כך מאושר איו, וזה היה נראה שחזרת להיות מה שהיית פעם, כשהכרנו בתור ילדים. אל תוותר עליו." דמעות של כעס עלו בעיניה. "הוא לא יחכה לך לנצח ריבר, אתה חייב לדבר איתו. אל תרחיק אותו." היא אמרה.

שתקתי. ידעתי שליילה צודקת, וכאב לי. כאב לי שוויל ואני התרחקנו.

לאחר השיחה של ליילה ושלי, התקשרתי לוויל.

"הי..." נשמתי עמוק לפני שהמשכתי. "...אני יודע שלא ההינו בדיוק בקשר בזמן האחרון, אבל חשבתי שאולי נדבר? אם אתה רוצה..." מלמלתי.

"חשבתי שלעולם לא תשאל." קולו של וויל היה נשמע יחסית רגוע, מה שלא כל כך עזר למה שהרגשתי.

כמה שעות אחר כך מצאתי את עצמי יושב מולו בבית הקפה שבו היה הדייט הראשון שלנו.

בהתחלה היה שקט, אף אחד מאיתנו לא דיבר.

"אז... לגבי מה שהסכמנו עליו... זה לא עובד..." אמרתי.

וויל הנהן לחיוב. "אנחנו לא יכולים להתעלם אחד מהשני לנצח, בעיקר כי חשבנו להישאר ידידים והכל. תראה, מההתחלה לא חשבתי שזה רעיון טוב, אז מה אתה מציע?" הוא שאל. היה בקולו משהו פגוע, שבור.

"אני-אני לא יודע..." קולי רעד ללא שליטה.

"ריבר, אתה לא צריך לעבור את זה לבד. אני רוצה לעזור לך, או מנסה לפחות, אבל אתה נסגר בפני ובפני ליילה, וברצינו, אני לא יכול אני לא יכול שמערכת היחסים שלנו תהיה כמו בפעם הראשונה שנפגשנו, אני רוצה שתבטח בי שוב..." הוא אמר.

לאחר כמה ימים, שבהם וויל ואני ניסינו לאחות את הקרע שנוצר ביננו, הגיע הרג שממנו פחדתי יותר מכל. זה קרה בזמן ארוחת הערב. אמא שלי, אבא שלי ואני אכלנו בשתיקה, לא מוצאים מילה מהפה.

"אמא שלך ואני דיברנו, וחשבנו לשלוח אותך למקום שיתקן את...מה שאתה." אבא שלי אמר פתאום.

"אנחנו? לא. זה רק אתה. אני מעולם לא הסכמתי לדבר כזה." אמא שלי אמרה בקרירות.

"אתה צחק עלי? "לתקן אותי"? אני לא חושב. אין לך זכות לשלוח אותי לשם!" אמרתי בכעס.

"ריבר, תיזהר בבקשה-" אמא שלי התחילה לומר, אך לא הקשבתי.

"למיטב ידיעתי אתה עדיין גר פה! וכל עוד אתה כאן, אני מחליט מה תעשה." אבא שלי אמר.

"לא. אני בן שמונה עשרה, מה שאומר שאתה לא מחליט עלי! אני לא מפחד מהאיומים שלך יותר!" הרמתי מעט את קולי.

"ומה אתה בלעדיי? כלום! אפס! זה מה שאתה! אין לך כלום!! הפעם היה תורו של אבי להרים את קולו.

"זה מספיק! שתקתי כל הזמן הזה, כדי שריבר לא יפגע, כדי שאני לא אפגע! הסתתרתי בצללים, אבל לא עוד! אנחנו יכולים לחיות בלעדיך." אמא שלי נעמדה.

אבא שלי צחק. "ואת יודעת מה יקרה אם תעזבו."

"אתה מפלצת! זה מה שאתה! מיררת את החיים של שנינו! ונחש מה "אבא"? יש לי חבר! ואני אעשה הכל כדי שהוא ישאר מוגן." אמרתי. אני לא יודע מאיפה היה לי את האומץ לדבר בחזרה, אבל זה הרגיש כל כך טוב, כל כך נכון.

הוא תפס בצווארון החולצה שלי. "הוא קלקל אותך!"

"ל, אתה קלקלת אותי." אמרתי בשקט.

אחיזתו נהייתה חזקה יותר, מקשה עליי לנשום.

"תעזוב אותו!" אמא שלי צעקה. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה ככה.

אבי עזב את חולצתי, מה שגרם לי ליפול בחוזקה על הרצפה.

הוא התקדם לעבר אמא שלי באיטיות.

"אמא!" צעקה נפלטה מפי, מודע היטב למה שעומד לקרות.

"תברח! אני אהיה בסדר!" היא צעקה בתגובה.

הבטתי באימה בהוריי. אספתי כוחות על מנת לעמוד. הייתי קפוא.

"תברח! עכשיו!" קולה של אימי גרם לי להתנער. לקחתי את הטלפון ורצתי לכיוון הדלת. חייגתי לוויל. "תענה, בבקשה תענה!" לחשתי, מקווה שזה מה שיקרה.

לא הספקתי לעשות צעד אחד לכיוון הידית, כי באותו רגע הרגשתי כאב חד. מצאתי את עצמי על הרצפה שוב. הבטתי סביבי במהירות, מחפש אחר הטלפון והמשקפיים כמו עיוור. הושטתי את ידי לפנים, מנסה לזוז בשנית לכיוון הדלת, אבל לא הצלחתי לעשות זה.

הכאב היה חזק, מה שגרם לי לצרוח. אמא שלי הסתובבה לכיווני. שמעתי שהיא אומרת משהו, אבל לא הצלחתי להבין שום דבר.

אני חושב שבשלב מסויים מישהו נכנס לדירה כי שמעתי עוד שני אנשים שנכנסו.

"ריבר! אתה חייב להישאר איתי בסדר? יהיה בסדר-" לא הצלחתי לשמוע את המשך המשפט.

"ו-וויל...." אמרתי חלושות.

הקולות המשיכו להתערבל בראשי, ואז, הכל נהפך לשחור.

---------------------------------------------------------------------

"ריבר? אתה שם?"

"וויליאם..."

"ונסה, הוא בסדר? קרה משהו?"

"....הוא בבית חולים..."