My name is Luka
I live on the second floor
I live upstairs from you
Yes I think you've seen me beforeIf you hear something late at night
Some kind of trouble, some kind of fight
Just don't ask me what it was
Just don't ask me what it was
Just don't ask me what it wasI think it's because I'm clumsy
I try not to talk too loud
Maybe it's because I'm crazy
I try not to act too proudThey only hit until you cry
And after that you don't ask why
You just don't argue anymore
You just don't argue anymore
You just don't argue anymoreYes I think I'm okay
I walked into the door again
If you ask that's what I'll say
And it's not your business anywayI guess I'd like to be alone
With nothing broken, nothing thrown
Just don't ask me how I am
Just don't ask me how I am
Just don't ask me how I amMy name is Luka
I live on the second floor
I live upstairs from you
Yes I think you've seen me beforeIf you hear something late at night
Some kind of trouble, some kind of fight
Just don't ask me what it was
Just don't ask me what it was
Just don't ask me what it wasThey only hit until you cry
And after that you don't ask why
You just don't argue anymore
You just don't argue anymore
You just don't argue anymore

(Luka by Suzanne Vega) 

פרק 13: וויל

ריבר ואני ישבנו בחדר האורחים. אף אחד מאיתנו לא דיבר, כמנסים להדחיק את כל מה שקרה.

"באותו יום, כשהיה לך את הפנס בעין, זה גם היה בגלל-" אמרתי לבסוף, לא מסוגל להשלים את המשפט.

"אבא שלי? כן." ריבר השפיל מעט את מבטו. הפחד והכאב שהיו בעיניו סיפרו סיפור שלם.

"זה לא תמיד היה ככה, אני חושב לפחות." ריבר הוסיף. היה נראה שהוא מנסה להיזכר בתקופה טובה יותר...

"אני יכול לשאול אותך שאלה אישית? שאלתי.

ריבר הנהן בחיוב.

"מה שאתה עובר זה משהו טראומתי, אז איך אתה מצליח לחיות בצורה יחסית רגילה?" שאלתי.

הוא הביט בי. "זה סיפור בפני עצמו." ריבר אמר, והתחיל לספר.
***********

"שרה תפתחי את הדלת! הוא עומד להרוג אותה!" דפקתי בפרעות על הדלת של השכנים, מנסה להשיג עזרה, אפילו את הקטנה ביותר.

כששרה פתחה את הדלת, מבט מבוהל היה על פניה. היא הכניסה אותי לבית וסגרה את הדלת.

"הוא הורג אותה! את חייבת להציל אותה!" אמרתי במהירות, מתקשה לנשום.

"ריבר, אני לא מצליחה להבין את מה שאתה אומר. מה קרה?" היא שאלה, מנסה להרגיע אותי.

"א-אבא...הוא הורג את אמא..." מלמלתי, דמעות של פחד ירדו מעיני.

היא הנהה בראשה. "אני מבינה. תישאר כאן." שרה אמרה וירדה לקומה התחתונה.

ישבתי על הספה, מפוחד ומבוהל.

"ריבר?" שמעתי קול מוכר. הסתובבתי לכיוון הנער שעמד מולי.

טד, הבן של שרה, שהיה גדול ממני בשנתיים, הביט בי בדאגה. "אתה בסדר? שמעתי את שקרה..."

"לא..." אמרתי בלחש. איך אני, נער בן שלוש עשרה, אמור להתמודד עם זה עכשיו?

טד התיישב לידי. "ריבר, תסתכל עליי לרגע." הוא ביקש.

הבטתי בו במבט מיואש. "אני לא יודע מה לעשות... אני חושב שזה קרה באשמתי..." מלמלתי בלחש, הדמעות המשיכו לרדת מעיניי.

פניו הרצינו. "זאת לא אשמתך, זאת אף פעם לא הייתה אשמתך או אשמת אמא שלך. אלימות היא אף פעם לא הדרך." הוא אמר.

"אז כנראה שהעולם לא אוהב אותי במיוחד." חייכתי במרירות.

הוא הושיט לי את ידו. "בוא, אני רוצה להראות לך משהו." טד אמר.

הוא הוביל אותי לכניסה לחדרו שהיה חשוך. "מה אתה רואה?" טד שאל.

"חושך?" החזרתי בשאלה, מנסה להבין למה הוא מתכוון.

"עכשיו תיכנס לחדר עצמו, אני אחכה לך כאן." הוא אמר.

נכנסתי לחדר, ולהפתעתי, על התקרה, היו דבוקים הרבה מדבקו שזהרו בחושך. "וואו..." מצאתי את עצמי מלמל בהתפעלות. יצאתי מהחדר. "למה הראת לי את זה?" שאלתי.

טד חייך. "אני רוצה להיות כנה איתך. העולם הוא לא מקום מושלם. תמיד יהיו בו דברים רעים, אבל בעולם הזה יש גם דברים טובים שעוזרים לנו." הוא אמר.

הבטתי בו. "לא במקרה שלי..." אמרתי בעצב.

"תחשוב על הדברים הטובים שיש לך." טד ניסה לעודד אותי.

"דברים טובים? אה... יש לי בת זוג וחברים..." אמרתי.

טד הביט בי בצינות. "הנקודה היא שתמיד בדברים הרעים יש דברים טובים ולהפך. תבטיח לי שתזכור."
********

"וזה הכל. הוא לימד אותי להסתכל גם על הדברים החיוביים. האם קל לי לסמוך על אנשים? לא. אבל אני יודע שיש אנשים שאפשר לסמוך עליהם, כמוך וכמו ליילה." ריבר סיכם את הכל. חיוך קטן היה על שפתיו.

באותו רגע החלטתי שאני לא רוצה לראות אותו מפוחד ועצוב, אני אעשה הכל על מנת לוודא שהוא יחייך.

אחזתי בשתי ידיו. "אני מבטיח לעזור לך לסמוך על העולם שוב." אמרתי.

החיוך של ריבר התרחב, לחיוך שלא ראיתי לפני. "תודה." הוא אמר, ודמעות הופיעו בעיניו.

שחררתי את אחיזתי. "אני מצטער!" מיהרתי לומר.

"על מה? לא עשית כלום." הוא שאל בבלבול.

"רגע, אם לא עשיתי לך כלום, אז למה אתה בוכה?" החזרתי בשאלה.

ריבר מחה את דמעותיו. "אני שמח, זה הכל." הוא אמר וחיבק אותי.