Two little boys
Met each other on the playground
Just like the rest
Didn't stick out from the crowd
But between themeselves
They knew that they were different
But they pushed it down
'Cause nobody would even listen

Their parents always saying
"Boy, when you grow up
You're gonna find a nice lady
Make sure you act tough
You'll be living a life
Like Barbie and ken
Come on suck it up
And forget this nonsense

"What if he wants Ken not Barbie?
Why should he have to say sorry?
Tell me do you even listen
To all the dumb shit you're slippin'
We can love who we want to
Don't say he's not supposed to
If he loves ken not Barbie
He doesn't have to say sorryNo, not to you
Not to me
Not to anyone, anyone, anyoneNo, not to you
Not to me
Not to anyone, anyone, anyone
Oh-oh17 years old
Feeling like a stranger at home
Keeping his head down low
Hide away so that nobody will know

Avoiding mom and dad
When they're asking
"Who's your girlfriend?"
'Cause Lord forbid they see
His true identityHis parents always saying
"Boy, when will you see
You'll be happy I know
It's just a woman you need
You'll be such a great Ken
Just gotta find your Barbie
Make sure you act like a man
It's what you're born to be

What if he wants Ken, not Barbie?
Why should he have to say sorry?
Tell me do you even listen
To all the dumb shit you're slippin'
We can love who we want to
Don't say he's not suppose to
If he loves Ken, not Barbie
He doesn't have to say sorryNo, not to you
Not to me
Not to anyone, anyone, anyone
Not to you
Not to me
Not to anyone, anyone, anyoneNo, no
He doesn't have to say sorry
No, no
He's never gonna say sorry

He always wanted Ken, not Barbie
He never ever has to say sorry
Nobody is gonna listen
To all the dumb shit you're slippin'
We can love who we want to
Don't say he's not supposed to
He'll always love Ken not Barbie
And he doesn't have to say sorry
To you

(Ken & Barbie by Kate Gill)

פרק 12: ריבר

אחרי השיחה שלי עם וויל, התחלתי לחשוב על האפשרויות שיש לי- לא לספר לאף אחד על וויל ועליי, ובכך להישאר מוגן אבל לא שלם עם עצמי, או לספר לאמא שלי ולקוות שאבא שלי לא יגלה.

חיכיתי שאמא שלי תחזור הביתה, על מנת שאוכל לספר לה ולגמור אחת ולתמיד עם כל העניין של להסתיר את מי שאני באמת.

ההזמנות שלי לא איחרה לבוא. איך שראיתי אותה בדלת הבית, החלטתי שזה הזמן.

"אמא? יש לי משהו לספר לך..."מלמלתי בשקט.

היא התחילה ללכת לחדר שלי על מנת להתחיל לדבר.

נכנסתי אחריה לחדר וסגרתי את הדלת ליתר ביטחון.

"מאיפה להתחיל... זוכרת את ליילה? הבת זוג שלי?" שאלתי, נמנע מלהביט לעיניים של אימי.

"כן, מה איתה?" היא שאלה.

"נפרדנו לא ממזמן ו... ויש לי מישהו..." הסמקתי מעט.

"אני יודעת." אמא שלי אמרה בטבעיות.

"את-מה?" שאלתי בפליאה, לא מאמין למה ששמעתי.

"שמתי לב שאתה מתנהג שונה ליד ליילה, והפנים שלך נראו שלווים כשדיברת עם- מה היה השם שלו?" היא ניסתה להיזכר.

"וויל. אז את בסדר עם כל-" התחלתי לומר, אבל השתתקתי במהרה.

"למה שאני לא אהיה? אלה החיים שלך, וזכותך לאהוב את מי שאתה רוצה ריבר." אמא שלי חייכה.

חיוך קטן עלה על שפתיי, אך הוא נמחק במהירות. "ומה לגביו? הוא יהרוג אותי אם הוא ידע את האמת... אני לא רוצה להסתיר את מי שאני, אבל הוא..." מלמלתי.

"הוא לא יפגע בך, כל עוד אני כאן הוא לא יעשה שום דבר, אני יכולה להבטי-" אמא שלי קפאה, והפחד שהיה על הפנים שלה אמר הכל.

סובבתי את ראשי בזהירות לכיוון הדלת הפתוחה. "זה לא מה שאתה חושב!" אמרתי במהירות.

"כמה שמעת?" אמא שלי שאלה בקרירות.

"שמעתי מספיק. זה נכון?" הגבר, שפעם נהגתי לכנותו אבא, שאל בטון מאיים שגרם לי להתכווץ.

"זה משנה?" אמא שלי החזירה בשאלה.

"את תומכת בדבר הזה?!" הוא הרים מעט את קולו.

"למעשה, אני כן. זכותו של ריבר לאהוב ולהיות נאהב, ואף אחד לא יקח את הזכות הזאת ממנו, במיוחד לא אתה רוברט." אמא שלי אמרה בכעס עצור.

הוא הביט בי. "אכזבה, זה מה שאתה. אתה מביא בושה למשפחה הזאת!"

השפלתי את מבטי לרצפה. "אני מצטער-" התחלתי לומר, אך אימי קטעה אותי.

"אתה לא צריך להתנצל בפני אף אחד ריבר, בעיקר לא בפניו."

אבא שלי הביט בי בבוז. "למקרה ששכחת, הוא גם הבן שלי."

"לא, הוא אולי הילד שלך, אבל איבדת את ההזדמנות לקרוא לו בן לפני הרבה זמן." הא כמעט צעקה.

"פתאום אכפת לך ממני? עכשיו? למה?" מצאתי את עצמי שואל. טעות.

"אתה לא הבן שלי, לא עוד." הוא אמר.

"מעולה, אז אתה לא אבא שלי. אני לא זוכר מקרה אחד שבו התייחסת אלי כאל הבן שלך." אמרתי. עוד טעות שתעלה לי ביוקר.

כאב חד פילח את פניי. הייתי אדיש לכאב, אבל הכאב מבפנים היה עצום.

אמא שלי סימנה לי ללא קול לצאת מהבית.

ירדתי למטה, לוקח במהירות את תיק בית הספר שהשארתי בכניסה.

הדבר הראשון שעשיתי כשיצאתי, היה להתקשר לוויל.

"הי, תקשיב, אתה בבית?" שאלתי.

"לא, אני אצל סבא וסבתא שלי, למה? קרה משהו?" בקולו של וויל ניכרה דאגה.

"סיפור ארוך, אבל אני לא יכול להיות בבית שלי כרגע. תוכל לשלוח לי את הכתובת?" שאלתי.

כעבור מספר דקות, שבהן גם איבדתי את הדרך מספר פעמים, מצאתי את הבית.

דפקתי בדלת, מקווה שוויל יהיה זה שיפתח.

נשמתי לרווח ברגע שוויל הופיע בפתח.

"איך ההורים שלך קיבלו את כל העניין?" שאלתי.

"אבא שלי היה בסדר עם זה ואמא שלי העיפה אותי מהבית." וויל משך בכתפיו.

"אני מצטער לגבי-" התחלתי לומר, אבל הוא קטע אותי.

"זה בסדר, סבא וסבתא שלי הסכימו לי לגור איתם. ושלך?" וויל שאל.

"אמא שלי לא הופתעה יותר מידי, ואבא שלי... הוא לא קיבל את זה בצורה טובה." את המשפט האחרון אמרתי בשקט.

"ריבר, תסתכל עליי, מה קרה?" וויל ספק אמר ספק שואל.

הבטתי על כל דבר חוץ מעל פניו.

"ריבר-" וויל אחז בזרועי, מה שגרם לי להסתובב אליו.

ההבעה המזועזעת שלו אמרה את מה שלא נאמר בקול.