You could never know what it's like
Your blood like winter freezes just like ice
And there's a cold lonely light that shines from you
You'll wind up like the wreck you hide behind that mask you useAnd did you think this fool could never win?
Well look at me, I'm coming back again
I got a taste of love in a simple way
And if you need to know while I'm still standing, you just fade awayDon't you know I'm still standing better than I ever did
Looking like a true survivor, feeling like a little kid
I'm still standing after all this time
Picking up the pieces of my life without you on my mindI'm still standing (Yeah, yeah, yeah)
I'm still standing (Yeah, yeah, yeah)Once I never could have hoped to win
You're starting down the road leaving me again
The threats you made were meant to cut me down
And if our love was just a circus, you'd be a clown by nowYou know I'm still standing better than I ever did
Looking like a true survivor, feeling like a little kid
I'm still standing after all this time
Picking up the pieces of my life without you on my mindI'm still standing (Yeah, yeah, yeah)
I'm still standing (Yeah, yeah, yeah)Don't you know that I'm still standing better than I ever did
Looking like a true survivor, feeling like a little kid
I'm still standing after all this time
Picking up the pieces of my life without you on my mindI'm still standing (Yeah, yeah, yeah)
I'm still standing (Yeah, yeah, yeah)
I'm still standing (Yeah, yeah, yeah)
I'm still standing (Yeah, yeah, yeah)
I'm still standing (Yeah, yeah, yeah)
I'm still standing (Yeah, yeah, yeah)

(I'm still standing by Elton John)

פרק 26: וויל

"אתם מתרגשים לקראת סוף השנה?" ליילה שאלה את ריבר ואותי. ישבנו בחצר בית הספר, מדברים על נשף הסיום שהתקרב.

"בצורה חלקית..." אמרתי. לא ייחסתי לסוף השנה יותר מידי חשיבות.

"קצת, יש לכם תוכניות למה שתעשו אחרי הלימודים?" ריבר שאל.

"עדיין לא, לא חשבתי על זה עדיין." ליילה אמרה והביטה בי. "ומה איתך?"

"כנראה שאני אלך לאוניברסיטה." אמרתי.

ריבר חייך. "גם אני, אבל זה עדיין לא בטוח."

"אם אנחנו כבר מדברים על הנשף, יש לכם משהו ללבוש?" ליילה שאלה.

"אני חושב שיש לי משהו..." ריבר אמר.

"וויל?" ליילה הביטה בי.

"אני יכול לשים על עצמי משהו מהארון?" ספק אמרי ספק שאלתי.

"זה נשף וויל! אתה לא יכול להיות שם עם בגדי יומיום! בבקשה תגיד לי שיש לך לפחות בגד חגיגי אחד." ליילה אמרה כאילו מדובר בנשק שיציל את האנושות ממתקפת חייזרים.

"זאת בדיוק הבעיה, אני לא חושב שיש לי." אמרתי בהתנצלות.

וכך יצאתי למסע מיותר בקניון ביחד עם ריבר וליילה.

"אתה מוכן לצאת החוצה בבקשה?" ליילה שאלה.

"לא! זה מביך מידי!" מחיתי. למה הסכמתי לה לעזור לי עם בחירת בגדים?!

"וויל, זה לא יכול להיות עד כי כך גרוע." ריבר ניסה לשכנע אותי.

"ועליך אני הכי לא סומך!" מהכרות עם ריבר הייתה לי הרגשה שהוא מחכה מחוץ לתא ההלבשה עם מצלמה.

"בסופו של דבר נכנעתי ויצאתי החוצה. "מרוצים עכשיו?" רטנתי.

"אממ... אני לא חושבת שזה הבגד הנכון..." ליילה מלמלה.

"ריבר? בבקשה?" התחננתי.

"מצטער ווי, אבל אני מסכים ליילה." ריבר חייך חיוך מתנצל.

"היית אמור להיות בצד שלי!" מחיתי.

ריבר הושיט לי עוד בגדים. "את אלה אני בחרתי." הוא קרץ לי לפני שנכנסתי לתא ההלבשה בפעם העשירית אם לא יותר.

אחרי שבדקתי לא פחות מחמש או שש חליפות, יצאתי מהחנות עם החליפה שריבר בחר עבורי.

בערב, בטקס עצמו, הייתי מאוד לחוץ. לא ידעתי בדיוק בגלל מה, וזה גרם לי להילחץ אפילו יותר. אחד המורים קרא בשמות התלמידים אחד אחרי השני. ריבר לחץ את ידי. "יהיה בסדר." הוא אמר וחייך מעט.

"וויליאם ברנדי?" זאת הפעם השניה שקראו בשמי. ריבר הניד בראשו לחיוב.

קמתי ממקומי לעבר הבמה. וברגע שעליתי, לא יכולתי שלא לשים לב להוריי שישבו בקהל. הרגשתי דמעות של אושר שירדו מעיני. נעמדתי לצד שאר תלמידי השכבה שלי.

הקראת השמות המשיכה, והכל עבר חלק, עד התור של ריבר, שהיה...מיוחד.

"ריבר סקוט." המורה אמר.

ריבר ניווט את דרכו בקהל עד למורה. הוא הביט בקהל, ואז, בלי שום הכנה מוקדמת, הוא עשה אצבע משולשת. כולם היו בהלם, חוץ מונסה, ליילה ואני שידענו למי הוא מתכוון.

"אתה לא עשית את זה הרגע." לחשתי לו בזמן שעוד תלמידים הגיעו לרחבה המרכזית.

ריבר גיחך מעט. "הייתי חייב, אתה יודע, כדי להראות שאני עדיין חי למרות הכל." הוא הסמיק מעט.

אחרי המסיבה, ריבר ואני ישבנו בפינה הקבועה שלנו. הבטנו על האנשים שהיו לא רחוקים מאיתנו.

"אני חושב שאני יודע מה אלמד באוניברסיטה." ריבר אמר, בעודו מסתכל על המשפחות ששיחקו עם ילדיהם.

"תן לי לנחש, עורך דין?" שאלתי.

הוא הנהן. "ואתה?"

"אני עדיין לא יודע." אמרתי. "ריבר? אני יכול לשאול אותך משהו?" שאלתי.

"כן?" הוא ספק שאל ספק אמר.

"אני יודע שזה אולי קצת מוזר בהתחשב בעובדה שאנחנו זוג רק שנה, אבל... תהיתי לעצמי אם..." הסמקתי ממבוכה.

"כן." הוא אמר.

"לא שמעת את שאר השאלה." אמרתי.

"ניסית לשאול אותי אם אני רוצה להיות השותף שלך בדירה, נכון?" הוא פרע את שיערי.

הזעפתי פנים. "אני שונא שאתה קורא את המחשבות שלי."

"אתה עושה לי את אותו הדבר, אז אני מניח שזה תיקו." הוא צחקק.

"בסדר, זה הוגן." נאנחתי. לא היה טעם בלהתווכח איתו.

"בכל אופן, אם אנחנו כבר כאן, מדברים על העתיד והכל, אתה זוכר שבכמה שבועות האחרונים לא הייתי הכי זמין?" ריבר הביט בי.

"כן, למה אתה מזכיר את זה פתאום?" החזרתי בשאלה.

ריבר אחז בידיי. "אני תכף אגיע לזה, אבל קודם כל אני רוצה להודות לך. בזכותך הצלחתי לעבור את כל התקופה המשוגעת הזאת." הוא הסמיק מעט.

"אני יכול לומר את אותו הדבר לגביך-" התחלתי לומר, אך עצרתי את עצמי מלהמשיך את המשפט.

"זה נכון, אבל לא רק. אתה החזרת לי את הביטחון באנשים, מה שמוביל אותי לדבר שרציתי להגיד מההתחלה." הוא נשם עמוק לפני שהמשיך. "לא תיארתי שזה יהיה עד כדי כך מביך..." ריבר מלמל.

"הכל בסדר?" שאלתי בדאגה.

"כן, הכל טוב." הוא אמר. ריבר חייך. "וויל, כל המילים שאמרתי קודם הן מעט ממה שרציתי לומר. אתה הבן זוג הכי טוב שיכולתי לבקש, אני שמח שזכיתי להכיר אותך, והייתי רוצה להמשיך לצבור איתך חוויות, לטוב ולרע." הוא הוציא משהו מכיס המכנס.

"וויל-" ריבר נשם עמוק בשנית. "האם תינשא לי?" הוא שאל בביישנות.

"סוף סוף!" ליילה, שהסתבר שהייתה באזור כל הזמן הזה, אמרה.

הסבתי את מבטי במהירות. "ס-סליחה... אני עדיין מעכל את הכל."

"אני מבין אותך. אלו שני דברים משמחים שקרו בבת אחת. אתה לא חייב לומר משהו עכשיו, קח את הזמן." ריבר חייך.

ליילה הביטה בשנינו. היא ידעה בדיוק כמוני מה תהיה התשובה שלי. היא התרחקה מעט מאיתנו על מנת לתת לנו לדבר.

"אתה כבר יודע מה אני עומד להגיד, נכון?" שאלתי את ריבר מבלי להביט בו. אמנם הכרנו רק שנה, אבל בשנה הזאת הספקנו להתאהב, להתווכח, להיפרד ולחזור אחד לשני.

"אני יודע, השאלה האמיתית היא, האם אתה מוכן? כי אם לא אנחנו תמיד יכולים לקחת צעד אחורה ולראות איך הכל מתקדם." הוא הניח יד מעודדת על כתפי.

"אני חושב שעברנו את השלב הזה." צחקתי.

ריבר הביט בי בבלבול. "על מה אתה מדבר?" הוא שאל.

"כן." אמרתי, מתכוון לזה.

ריבר חיבק אותי. "זאת הדרך הכי טובה לסיים את השנה."

הנהנתי לחיוב, מתמסר לחיבוק שלו.

הוא עזב את החיבוק וענד לי את הטבעת. חייכנו, עברנו עוד שלב, בקושי, אבל הצלחנו למרות כל המכשולים שהיו בדרך.

נישקתי אותו קלות על שפתיו.