נ.מ.מייקל-

קאלום הזה.. הוא היה יפיפה. הוא היה נראה מדהים. השיער השחור שלו, העיניים החומות כהות האלו.. וואו. אני חושב שכבר מהרגע שעיניי נחתו עליו התאהבתי. אני יודע, אני יודע, איך כל כך מהר. אני מכיר את הבחור בקושי שעתיים. זה פשוט מרגיש נכון להיות בקרבתו. אני לא יודע מה לוק חושב על אשטון. או קאלום.. אבל אני די בטוח שהוא יכול להבין לבד שאני מחבב את קאלום.

אבל.. אני לא יודע זה מוזר.. לי לפחות.. אשטון וקאלום לא מתביישים או משהו הם פשוט מפחדים מאיתנו למרות שלא פעם ולא פעמיים אמרנו להם שלא נעשה להם כלום. אנחנו לא מתכוונים לפגוע בהם. הם חושבים שאנחנו הבעלים שלהם, אנחנו לעולם לא נהיה הבעלים שלהם הם לא חיות מחמד, הם אולי בני-תערובת אבל יש בהם גם את החלק האנושי ולא מגיע להם כל מה שהאנשים האלו עשו להם.

"א-אתה יכול להיכנס איתי?" שמעתי את קאלום שואל. "אה, אמ, מה?" שאלתי לא בטוח במה ששמעתי. "ל-להיכנס איתי" הוא אמר מפוחד מהתשובה. נכון, דיברנו על להיכנס למקלחת. חשבתי על זה. הוא לא יודע להתקלח לבד, כמו שהם אמרו. האנשים האלו גרמו להם לפחד מכל דבר שזז והם בקושי יודעים כל מיני דברים חשובים.. אני חושב שאם אני אכנס איתו הוא יוכל ללמוד לעשות זאת בעצמו. וגם לא תזיק לי מקלחת טובה. "טוב, בסדר" אמרתי. הוא חייך ואמר. "תודה" "בבקשה, אני אלך להביא לנו בגדים ומגבות" אמרתי לו והוא הנהן. יצאתי מהשירותים בחדרי והלכתי לכיוון הארון. לקחתי בשבילו טרנינג וחולצה נופלת שחורה וכמובן זוג תחתונים. (חח סורי J ) במקלחת כבר יש מגבות אז רק צריך להוציא אותם מהארון. חזרתי למקלחת ונכנסנו.

~אחרי המקלחת~

אחרי המקלחת אני ולוק החלטנו שאנחנו רוצים לעשות ארוחת ערב טובה.. שתראה הם שאנחנו לא נפגע בהם. למרות שאני חושב שהם הבינו את זה כבר. כשהתקלחנו שמתי לב שלאוזן של קאלום יורד דם, החלטתי לשאול אותו אחר כך על זה, שאני לא יטריד אותו בגלל זה.

הכנו להם בורקסים חתכנו עשינו סלט גדול וביצים קשות (זה מה שאכלתי אתמול אז.. זה מה שעלה לי לראש)

נ.מ. קאלום-

זה מוזר.. מייקל לא שאל על האוזן הפצועה שלי כשהוא שם לב אליה. אבל אני יודע שהוא ישאל על זה מאוחר יותר. אחרי שיצאנו והתלבשנו לוק ומייקל הכינו לנו ארוחת ערב. אני ואשטון יכולים לאכול כל מה שהם יכולים אז זה לא בעיה בשבילנו מה שהם הכינו. "אז אממ.. איך, איך הגעתם לסמטה?" מייקל שאל, שבר את השתיקה. הסתכלתי על אשטון שהסתכל עליי בחזרה. הנהנתי מסמן לו שזה סדר. "אממ.. ה-הבעלים שלנו החליטו שהם לא רוצים אותנו יותר אז.. הם, הם אמרו לנו שאנחנו טסים איתם לחופשה, הסכמנו, כמו תמיד" הוא מלמל והמשיך. "ואז כשהגענו לפה הם פשוט אמרו לנו שנצא מהמכונית ונחכה להם" הוא אמר משפיל את ראשו. השפלתי את אני את ראשי לא רוצה לראות את הבעתם. "הו" הוא אמר. "לא חשוב, אנחנו לא צריכים רחמים" אמרתי ומחיתי את הדמעות שברחו מעיניי. "היי, זה בסדר. אנחנו פה איתכם עכשיו. אתם לא צריכים לדאוג" לוק אמר לנו.

****

"בוקר טו- למה אתם על הרצפה?!" שמעתי את מייקל? כשהוא נכנס לחדר שהם נתנו לנו. "כי אסור לנו על המיטה. "שמעתי את אשטון לצידי. "זה לא נכון" הוא אמר. "כואבת לי האוזן" יללתי. זה כואב. "אני יביא את האנטיביוטיקה" שמעתי את לוק אומר ואז הולך. "מ-מ-מה זה אנטיביוטיקה?" שאלתי בפחד. "אל תדאג, זה משחה שתעביר לך את הכאב לאט-לאט ותרפא את הפצע- מה שמזכיר לי, איך זה קרה?" מייקל שאל. "אתה רוצה שאני אספר?" לוק שאל נכנס לחדר מביא למייקל את המשחה. הנהנתי. "אז כשה-אנשים האלו השאירו אותם בסמטה הנוראית הזו עבר שם כלב. ובגלל שהם חצי חתולים יש להם את הפחד הזה מהם. אז כשהם ברחו ממנו קאלום נתקע באחד הפחים ונחתכה לו האוזן, ואני מקווה שהכלב הזה לא פגע בך או משהו" הוא אמר בעצב. הנדתי בראשי. "אייי זה שורף, אל תיגע!!" יבבתי. אחרי שלוק סיים לדבר מייקל שם את המשחה על הפצע שלי וזה פשוט שורף כמו לא יודע מה. "אני יודע בייבי, אבל זה יהיה בסדר אם תיתן לי לשים את המשחה" מייקל אמר. הסמקתי מאיך שהוא קרא לי. בייבי.

נ.מ. מייקל-

בייבי. אני קראתי לו בייבי. מה לעזאזל מייקל? למה קראתי לו ככה? אולי כי אני מחבב אותו, אוחח אני דפוק. זה נפלט לי. עכשיו הוא בטח יודע ויחשוב שאני מוזר או משהו. אני בטוח שאני מדמיין אבל הוא.. הסמיק? ממה שאני אמרתי? אני לא חושב שזה נכון.. כן זהו, אני רק דמיינתי שהוא הסמיק. זה לא יכול להיות אמיתי.

אחרי ששמתי לו את האנטיביוטיקה והפסיק שרוף לו הלכנו לסלון. הייתה דפיקה בדלת. "אני אפתח" לוק אמר להלך לדלת. "תודה שאתם פותחים!" דן צעק כשהוא נכנס לדירה. "תשתוק דן" אמרתי צוחק. אשטון וקאלום היו עם הכובעים שלכם ככה שאין ממה לדאוג. "ל-לוק?" שמעתי את קאלום אומר בלחש. "מה?" שאלתי. "הוא יפגע בנו?" שאל. "לא מה פתאום, הוא וג'וש לא יעשו לכם כלום" אמרתי. "קאלום בוא נלך לחדר" אשטון אמר בקול מפוחד. "הכל בסדר?" שאלתי. "כן, כן, בוא קאלום" הוא אמר כאשר קאלום הנהן. אוקיי מוזר.. אני אשאל על זה אחר כך. אני מקווה שהכל בסדר. אבל כאשר הזכרתי את שמו של ג'וש הם כאילו התחילו לפחד. זה היה...חשוד. הוא לא יכול היה לעשות להם כלום. הוא לא בא מפה. גם הוא בא מאוסטרליה כמוני וכמו מייקל. הלכתי לחדר של אשטון וקאלום וראיתי אותם יושבים בפינות שונות בחדר. "אשטון? קאלום?" שאלתי. הם הרימו את ראשם והסתכלו עליי במבט שדי הבהיל אותי. הם נראו כל כך מפוחדים כאילו ראו רוח. "מה קרה?" שאלתי התיישבתי באמצע החדר בניהם מסמן להם לבוא לשבת לידי. הם באו לידי וחיבקתי אותם חיבוק צצדי. "ל-לבעלים שלנו קוראים ג'-ג'וש"