נ.מ. קאל-

אנחנו במרטף ואני מת מפחד. אני רוצה לצאת מפה, אני לא יודע מה הם הולכים לעשות לנו, או מה בר תכנן. אני מקווה שזה יצליח. אני רק רוצה אל מייקי.

היה רעש של מפתחות בצד של המדרגות. פחדתי, ג'וש ודניאל הולכים לבוא? אני מקווה שלא. דרל הדלת בר נכנס, נועל אחריו. "היי חברים" הוא לחש. "היי" אני ואחותי מלמלנו. הוא התקרב לכריסטינה ופתח לה את השלשלאות שהיו קשורים לידיה. ואז עושה עושה כך גם לי. וואו, זה כאב. "אוקי, מייקל בחוץ עם מישהו בלונדיני" עצר. "לוק" אני וכריסטינה אמרנו בו זמנית. "כנראה, בכל מקרה... אני הולך לפתוח את הדלת ששם. אתם, תרימו ידיים ותחזיקו בשלשלאות, שאם אחד מהם יבוא ויראו שאתם עדין קשורים" הוא אמר וחיפש משהו בתיק שלו.

"הנה" הוא אמר והוציא מן מכשיר קטן. ""זה מכשיר הקלטה, זה ישדר ישר למכשיר שאצל מייקל והבלונדיני -זה עוד לא דלוק- ככה שנדע מתי הם יבואו וננסה לעשות את זה לפני" הנהנו, והוא שם את המכשיר בחולצה שלי, אחרי שהוא הדליק אותו, אבל מבפנים. הרמתי רת ידי והחזקתי בשלשלאות, כריס עושה אותו הדבר.

"יופי, אני הולך לצאת עכשיו" הוא אמר וחייכתי אליו. אחרי שהוא נעל שוב, שיחררתי את האחיזה שלי בשלשלאות ורצתי אל כריסטינה,  המחבק אותה חזק. לא עצרתי את הדמעות. דמעות שמחה. אנחנו חוזרים הביתה! חזרה אל מייקי, אשי ולוקי! סוף סוף! "אנחנו חוזרים הביתה" מלמלתי אליה. התנתקנו וחזרנו למקומות שלנו. נשמע קול מאחד הצדדים החדר, פחדתי, מה זה היה?

 לפתע נפתחה דלת, בר נכנס משם, ומאחוריו עמד הבנאדם שלא חשבתי שאני אראה שוב. אה, וגם לוק היה שם. פשוט רצתי החוצה אל מייקי. קפצתי עליו, כל כך התגעגעתי אליו. משכתי אותו לחיבוק ממש מוד. לא עצרתי את הדמעות. אני אוהב אותו כל כך. כל כך התגעגעתי אליו. הוא עטף את זרועותיו סביבי. קברתי את ראשי בצווארו. התרחקתי קצת, מסתכל אל תוך עיניו.

נ.מ. מייקל-

הוא בידיים שלי. קאלום באמת נמצא בין הידיים שלי. הסתכלתי אל תוך עיניו, ולאט לאט רכנתי פנימה, מחבר את שפתינו אחרי חודש שלא ראיתי אותו. התנתקנו כאשר נשמעה צעקה. הסתכלנו וראיתי את שני החוטפים של קאל וכריס. הם כיוונו את האקדחים שלהם לכיוונינו. "תחזירו אותם, עכשיו" אחד דרש. "לא" אני ולוק אמרנו ביחד בטון כעוס. אולי כי באמת היינו כועסים. העברתי את קאלום למאחורי, והוא נצמד לגבי.

הסתכלתי סביב, בר לא פה. מה הוא תיכנן? יש להם אקדחים, הם יהרגו אותנו. הוא בכוונה תיכנן את זה? המשטרה מאחורי המכוניות, מחכים לרגע המתאים לצאת, אז הם לא רואים אותם. אבל בר... איפה הוא? עכשיו זה רק לוק, אני, קאלום וכריסטינה מול השני מטורפים האלו. הוא הכוונה נעלם עכשיו? אני הולך להרו- "עכשיו!" נשמעה צעקה. והמשטרה מיד נעמדה, גורמת לשני החוטפים המז**** האלה לקפוא במקום.

בר התחיל להתקדם אלינו, עם ידיו הכיסים, מכיוון בו המשטרה הייתה. "בר" אחר מהם אמר, פוער את עיניו. "איך יכולת?" הוא שאל. "איך אני יכולתי? איך אתה יכולת? לחטוף שני אנשים שלא עשו לך כלום? תראה מה עשית! הפרדת בין שני אנשים מדהימים, תראה למה גרמת! גם אתה ג'וש! בעיקר אתה, הכל באשמתך! אתם הכרחתם אותי לקחת אותו-" "מה?!" ארבעתנו שאלנו קוטעים אותו בכעס. "כן, ואני הכי מצטער על זה בעולם. ובאמת, תראו מה עשיתי בשביל לשחרר אתכם. ובכלל, לקחתי אותו כי חשבתי שהוא עשה לך משהו, דניאל! והם לא עשו לך כלום. גם לך לא, ג'וש. אני לא מאמין שאני אח שלך בכלל דניאל" אמר בכעס, ובאמת שזה נשמע אמיתי. "ברגע שהם יקחו אתכם" אמר והצביע על השוטרים. "אני לא רוצה שום קשר אליך" וואו. הוא אמר את זה והשפיל את ראשו, נותם לכמה דמעות קטנות לחמוק מעיניו. "א-אתה לא מתכוו-" "אז זהו שכן,דניאל. היית האח הכי טוב שיש. אבל אחרי זה, כל זה, אני לא קשר אליך" ירדו לשניהם דמעות. "ואיפה תישאר? הרי עברת לפה, אלינו. איפה תישאר?" החוטף -דניאל- שאל. "אצל מאט, כנראה. והפעם באמת, אני לא אשקר להורים יותר" הוא אמר והסתובב לכיוונינו, נותן לנו חיוך קטן.

"אתם יכולים לקחת אותם עכשיו"  [שאר החברים-עוזרים של דניאל גם יצאו לראות מה קורה] הוא אמר והתחיל ללכת מפה כנראה כדי לעשות את שיחת הטלפון שלו.

"הוא יכול להישאר אצלנו" לחשו לי, הסתובבתי וראיתי את לוק מאחורי. קאלום וכריסטינה היו מאחוריו, מחובקים בפחד כאשר הם עברו לידם עם המשטרה. "באמת?" קאלום שאל. הנהנתי. "אתה צודק, אתה ואש בטח תישנו ביחד, וקאל יעבור אליי" חייכתי אליו בשאלה. הוא הנהן. אבל היה לו מבט מבולבל. "למה שלוק ואשטון ישנו ביחד?" הוא שאל. "אשטון יספר לך בבית" אמרתי בחיוך. "בקיצור, אם ככה זה יהיה, יש לנו חדר פנוי בשביל  בר, ככה שהוא יכול" לוק אמר.

"בר!" קראתי. "כן?" שאל מתקרב, עם הטלפון שלו ביד. "א-אמ.. אתה רוצה אולי להישאר אצלנו?" קאל שאל. "ב-באמת?" עיניו נצצו. "כן, אחרי כל מה שעשית בשבילנו, ובאמת שרק ניסית לעזור, ושיחררת אותם" לוק אמר, מחייך. "א-אני.. תודה" אמר לבסוף. כולנו משכנו אותו לחיבוק, וחזרנו הביתה.

---------------

קווה שאהבתם :)

וכן, כמו שאתם שמים לב לשם של הפרק, זה הסוף של הסיפור... בערך ;)

יש ספר שני... הכל בזכותם כריסי ונופר, אז תגידו להם תודה עם באמת אהבתם את הסיפור :))

אני לא יודעת מתי אני יעלה אותו, את הספר השני, אבך כבר התחלתי לכתוב אותו... אני מקווה שתאהבו :)

אז זא הייתה ההפתעה :) מקווה שאהבתםם

אוהבתתXX