פרק 3

מנקודת מבטו של הארי
התעוררתי מאושר. ידעתי שזה היום שבו אני עובר לכדור הארץ ומנצח את ליאם בהתערבות שלנו.
חייכתי לעצמי והתעופפתי בשמיים.
נכנסתי אל החדר שבו ניהלנו את כל השיעורים והתיישבתי במקום שלי. כולם כבר היו שם ואני רק חיכיתי שיתחילו.
זאיין וליאם עמדו אחד ליד השני ודיברו אחד עם השני. השניים האלה פשוט מגוחכים.
"אתם יכולים לקחת חדר ולעשות את זה אחר כך?" שאלתי וכולם הסתכלו עליי, כולל זאיין וליאם. זאיין העלה אדמומיות בלחייו שוב, בזמן שליאם הביט בי במבט חודר.
"תירגע." הוא אמר ושניהם הסתובבו אלינו.
"היום אתם נשלחים לכדור הארץ, אני מקווה שלמדתם והקשבתם לזאיין בשיעורים כי מאז שמתתם כדור הארץ הפך למקום מסוכן מאוד. תשמרו על עצמכם והכי חשוב, תשמרו על בן האנוש שלכם." הוא הכריז.
"אני מקווה שאתם מוכנים לזה." הוא הוסיף והביא שני בקבוקים שהכילו נוזל בצבע שקוף.
"רגע," התחלתי לדבר וכולם הסתכלו עליי, שוב.
"איך זה עובד? מנהרה? צניחה חופשית אל האדמה? כדור?" שאלתי וליאם חייך.
"אני לא מתכוון לספר ובטח שלא לך. תשתו את המים האלה ואז נעשה את המעבר." הוא הכריז.
זאיין מזג לכוסות קטנות את המשקה, ועבר בין השורות בכדי לחלק למלאכים.
שתיתי את המשקה וזרקתי את הכוס. ישבתי ובהיתי בקיר, מחכה להנחיות נוספות בזמן שהראש שלי התחיל להסתחרר. לאט לאט עיניי נעצמו ושקעתי בשינה.

"הארי!" קול נשי נשמע וקפצתי בבהלה, נופל על הרצפה ומשפשף את עיניי.
"אם לא תקום עכשיו, אני נשבעת שאבוא אל החדר שלך ואזרוק אותך מהחלון!" הקול דיבר שנית ואני לא הבנתי איפה אני נמצא.
הבטתי סביב ונחשפתי לחדר בעל קירות לבנים, מיטה עם מצעים כחולים שהייתה צמודה לקיר ולידה הייתה שידה שעלייה ישב משהו מרובע בצבע שחור, שולחן עם קופסא שחורה עליו ומשהו שעליו כתובות כל אותיות הא'-ב', על אחד הקירות הייתה תלויה קופסא מלבנית שחורה.
החדר היה נקי ומסודר. לפתע צליל שריקה נשמע וגרם לי לקפוץ בבהלה וליפול על הרצפה. המסך של הדבר שישב על השידה נדלק והיה כתוב עליו "הארי, אם אתה לא יורד מיד אני אבוא ואשפוך עלייך מים קרים עם קרח." מאת "אמא".
מיד הבנתי שאני בכדור הארץ, אבל לא הבנתי איך הגעתי לשם. הרצתי את כל מה שקרה בראשי ואז עיניי התכווצו כשבחנתי במחשבתי את המשקה שליאם נתן לזאיין לחלק לנו.
"מנוול!" צעקתי ולפתע הבחנתי במראה בקצה החדר. רצתי אליה ובחנתי את עצמי.
בגיהינום אין מראות, כך שלא ראיתי את ההשתקפות שלי כבר שנים רבות.
נעמדתי מול המראה מחייך למראה של בחור צעיר בעל שיער מתולתל ויחסית ארוך, לבוש בתחתון שחור בלבד.
אני חייב לציין שאני נראה מדהים, הולם אותי להיות בלי הכנפיים השחורות והקודרות האלו.
לפתע שמעתי גיחוך שגרם לי להפנות את המבט אל כניסת החדר. בחורה מבוגרת בעלת שיער כהה וארוך עם עיניים יפהפיות שהחזיקה כוס קפה נשענה על המשקוף, מחייכת בגאווה ומסתכלת עליי.
"יכולת להגיד לי שאתה משוויץ בגוף שלך מול המראה והייתי מבינה." היא אמרה וגיחכה שנית. אני גירדתי את ראשי, מבולבל.
"אבל עכשיו ברצינות, אם לא תתלבש בהקדם אתה תאחר ליום הראשון שלך." היא הכריזה, לוגמת מכוס הקפה שבידה.
היום הראשון שלי? יום הראשון של מה?
"אז תרים את התחת שלך ותתחיל להתלבש." היא הצביעה עליי ונעלמה.
במקום למרוד או לשאול לאן אני צריך ללכת, פשוט התלבשתי. זכרתי שזאיין אמר באחד השיעורים שאנחנו צריכים לעשות הכל בשביל שהאנשים סביבנו לא יחשדו, אז במקום לשאול לאן ולהתנהג בצורה מחשידה אני פשוט אתלבש.
פתחתי את הארון החום כהה ושלפתי מתוכו חולצה לבנה שהבליטה את השרירים שלי וג'ינס צמוד שחור.
הבטתי במראה שוב, אוסף את שיערי לאחור בקוקו. חייכתי ויצאתי מהחדר.
הבית הזה היה יפהפה, אבל הייתה בעיה אחת - לא ידעתי איפה אני. לאן אני אמור ללכת?
פשוט נתתי לרגליים שלי להוביל אותי והן גררו אותי במורד מדרגות אל קומת קרקע. כשהבטתי ימינה ראיתי את הבחורה ממקודם יושבת על כיסא בחדר שהיה נראה כמו מטבח וקוראת עיתון. כשהיא הבחינה בי היא העלתה חיוך ואז פתחה את פיה. "ואיפה התיק שלך אדון צעיר?" היא שאלה, נעמדת ומרימה צרור מפתחות.
"אממ.. בחדר?" אמרתי, שואל. היא גיחכה. "לך תביא אותו." היא אמרה ורצתי להביא אותו. לקחתי את התיק הכחול כהה ורצתי למטה חזרה.
התקרבתי אל האישה ושהגעתי אליה היא הושיטה אליי את צרור המפתחות. "יום טוב ובהצלחה הארולד," היא אמרה ונשקה למצחי. "ואל תעשה שטויות ביום הראשון שלך בבית הספר. תשתמש בג'י פי אס, הכתובת רשומה כאן." אמרה והושיטה פתק לבן. לא שמעתי את השם הארולד כבר ממזמן, איזה יופי עכשיו גם פה קוראים לי כך? (כאילו ציניות - הערת הכותבת)
הו, בית ספר, לשם אני הולך. כבר שחכתי שכאן אני בן שבע עשרה.
"להתראות," התחלתי להגיד והתקדמתי אל הדלת. פתחתי אותה והעברתי מבט אחרון על האישה שנייה לפני שיצאתי. "אמא." אמרתי ויצאתי מהדלת.

אני לא מבין למה ליאם אמר שכדור הארץ השתנה ונהיה מסוכן. הכל נראה בדיוק אותו הדבר כפי שהיה לפני שנרצחתי.
התקדמתי אל החנייה. "אוי ואבוי." מלמלתי, בוהה בכלי רכב שחור והמפואר. לא נהגתי כבר יותר מדי שנים. אפשר להגיד שאניח לא בדיוק זוכר איך נוהגים.
טוב נו, אני מוכשר ואני בטוח אצליח.
נכנסתי אל הרכב, חוגר חגורה ומתניע אותו ובשנייה הראשונה של הנסיעה נתקעתי בתיבת הדואר וכופפתי אותה. "אופס." מלמלתי ופשוט המשכתי לנסוע.
הכנסתי את הכתובת שהייתה כתובה בפתק הלבן לג'י פי אס והתחלתי לנסוע. "תיכון מידלטאון." איזה שם מטופש.

כשהגעתי, אחרי נסיעה שבה נתקעתי ביותר מדי עצמים בלתי מזוהים, הגעתי לחלק הקשה באמת. החניה.
ניסיתי לחנות ליד מכונית מצ'וקמקת בצבע כחול ופשוט.. בואו נגיד ש.. די דפקתי לה את הצורה. עיניי נפערו ומיד התעלמתי מהעניין, אף אחד לא ידע שזה אני.
חניתי כמו שצריך ויצאתי מהרכב.
התקדמתי אל המבנה, מטייל בין מסדרונות ותלמידים שבהו בי כאילו הייתי בשר טרי. אני יודע שאני נראה מדהים אבל למה לבהות?
כעבור סיבובים ארוכים במסדרונות, נשמע צלצול. לא היה לי מושג קלוש לאן אני צריך ללכת.
המשכתי להסתובב בזמן שכל התלמידים דהרו לכיוון הכיתות, מסתובבים בכיוונים שונים ונתקעים אחד בשני. גיחכתי והמשכתי ללכת עד שלפתע נתקלתי במישהו ונדחפתי לאחור. "למען השם." מלמלתי ולמולי נחשף חיוך מעצבן שקיוויתי לא לראות יותר לעולם ועכשיו הוא נמצא מולי.
"הארי." הקול המרגיז הזה.
"זאיין!" לחשתי-צעקתי. "מה לעזאזל אתה עושה כאן?!" שאלתי והוא גיחך. הוא סובב אותי והתחיל ללכת, מסמל לי לעקוב אחריו. התהלכנו במסדרון.
"שכחת שאמרנו שחלק יהיו עם מלאכים שיוכלו לעזור או לפקח עליהם?"הוא שאל, לא מצפה לתשובה. "אז הנה אני." הוא אמר מחויך.
כיווצתי את עיניי ונאנחתי.
הוא הפנה אותי לדלת פתוחה ונכנסנו. הכיתה הייתה מלאה בתלמידים מכל הסוגים. זאיין חייך ואמר שלום לכמה מהם עד שהגענו לשני שולחנות ריקים במרכז הכיתה. "שב." הוא אמר והתיישב בשולחן ליד.
לאחר כמה דקות הדלת נטרקה וכל התלמידים התיישבו. חיפשתי בעייני דרך התלמידים מי עמד ליד הדלת ופי נפער כשהבחנתי בליאם לבוש בחליפה חומה ומחזיק בתיק שחור.
"מה לעזאזל?!" אמרתי בקול, כנראה שיותר מדי חזק משהתכוונתי. כל התלמידים הסתכלו עליי, ממש מזכיר לי משהו.
ליאם הביט בי, כאילו לא מכיר אותי. "יש בעיה מר," הוא הביט בדף שלו. "סטיילס?" סיים ואני הנדתי בראשי כשזאיין בעט ברגל שלי.
"למה גם הוא פה?!" לחשתי צעקתי לכיוונו של זאיין. הוא השתיק אותי בכך ששם את אצבעו על פיו ולחש "שששש.." למען השם אני עוד אחסל אותו.
"אתם תכננתם את זה ביחד! שניכם שונאים אותי, וגם אתם רציתם להיות ביחד על כדור הארץ. שני מנוולים!" צעקתי וכל תשומת הלב הופנתה אליי. הפעם מבטו של ליאם היה מודאג, הוא הופתע שאמרתי דבר כזה ופחד שאהרוס משהו.
"סליחה.." מלמלתי והתנמכתי על הכיסא במבוכה.
ליאם התחיל להציג את עצמו ולבלבל לכולם את הכנפיים בזמן שאני נרדמתי.

לאחר כמה שניות מצאתי את עצמי מרים את ראשי כששמעתי את השם "לואי טומלינסון." חיפשתי בעייני, סורק את כל הכיתה בכדי למצוא את הבחור שעליו מדובר.
"כאן." קול רך וכאוב נשמע מהכיוון שמאחוריי גבי. הסתובבתי ונחשף לפניי בחור צעיר בעל שיער חום כהה-בהיר ועיניים כחולות בצבע היפה ביותר שראיתי בחיי, ובמותי. מבטו הצטלב עם מבטי והבנתי שאני בוהה בו. הסתובבתי במהרה והבנתי שזה הנער שאני אמור להציל.
חשבתי שזה יהיה פשוט, אבל אני רואה הרבה עצב בעיניים שלו. וגם, איך לעזאזל אני אמור להצליח להתקרב לנער שיושב בקצה הכיתה ונראה כמו האדם הכי עצוב שקיים?

טוב, אני ממש מקווה שאהבתן ונהניתן לקרוא את זה כמו שאני נהניתי לכתוב את זה :)
כמו ששמתן לב, אני משתדלת להעלות בכל יום פרק ואני מקווה שזה יישאר ככה.
אוהבת ♥