כשטאהיונג הגיע, ג'ונגקוק הבין שהוא מצא את המנוחה.
טאהיונג היה אי שקט בלב ים סוער, הוא היה השמש שמפלחת קרניים בין עננים ביום חורף קר, טאהיונג היה הכל.
הטוב שבו, ששכן עמוק מתחת להררי אשפה וחטאים, היה יוצא לקראתו רק ממחשבה עליו. וזו הסיבה שהוא אהב את הבחור הקטן, זה שלמד להתעלם מהרוע שבו במקום ללמוד אותו ממנו, והשתמש בטוב שבו להראות לאחר שגם הוא טוב.

אבל המאורעות האחרונים גורמים לג'ונגקוק לנטות לדעה האחרת, לחשוב שוב עד כמה רע הוא, עד כמה הלב שלו שחור ומאובק מההסגר ששם על עצמו. קשה לו לנשום, אחרי שלוש שנים שהרגיש כאילו הבריא, שהרגיש את הלב שלו אדום ורענן, הוא שוב מרגיש את אותה הרגשה מעיקה באיבר האמצעי הנוטה לשמאל שמתחת למפתח הלב. כל זה בגלל האהבה? האהבה שאמורה לאחות פצעים.. פותחת אותם? הרצון והתשוקה שלו לדאוג לפני תינוק השברירי, כמעט עולים ומנצחים. אבל אז פניו התמימות של טאהיונג עולות בדמיונו, כל הפעמים שהיה לצידו, איך יוכל לבגוד בו כך?
הוא כמעט צוחק מהדרמטיות של עצמו, מרגיש שטני יותר מרגע לרגע. דווקא זה גורם לו להרגיש כל כך שפל? כאילו שהוא לא עשה שום מעשה רע והצרות הגדולות שלו מסתכמות בחשקים ליותר מאדם אחד.
אבל כן, זה מה שגורם לו להרגיש שוב את הלב שלו מתפנצ'ר ומתנפח בניסיון להעיף את האבק שחונק.

המים שמושפרצים על פניו, והעלים המדגדגים מתחת לאף מגיעים בדיוק בזמן ומעירים אותו, מנתבים בראותיו דרך לאוויר נקי. האבק מתנדף מליבו וראייתו מוארת. טאהיונג רוכן מעליו ומנגב את פניו.
"סליחה, אדוני, הייתי צריך לפעול במהירות כשהתעלפת."
התעלפתי, מוחו המעורפל של ג'ונגקוק מעכל את הדברים מאיטיות מהמצופה, ולכן, הוא לא שומע כשטאהיונג מודיע על כך שהוא עוזב את האחוזה למספר שעות.

כשהאדון מתעורר בפעם השניה, הפעם מתרדמת ארוכה כשנות אור מלאה בחלומות ססגוניים כאלה ופחות, הוא מתיישב על המיטה ומביט במגש שלצידה. השמיים כחולים כהים, כמעט שחורים בחלון מאחוריו, ומספר כוכבים מנסים להאיר אותם בכישלון. הוא לוגם מהספל, מיץ תפוזים סחוט כפי שהוא אוהב, לא, זה מתוק מידי. הוא אוכל באיטיות וחושב מה קרה למשרתו שאינו זוכר את מספר כפיות הסוכר המדויק שאדונו אוהב במשקה.

המשרת שנכנס קד כשרואה שאדונו עירני לחלוטין עם קמט של כעס מעורב בדאגה שזור על מיצחו. ג'ונגקוק לוגם פעם נוספת מהספל ויורק את המיץ הצהוב בזעם.

"היכן המשרת קים טאהיונג?" הוא שואל בקול ארסי ועיניים מצומצמות לכדי פס דק ומאיים.
המשרת המבוהל מזיז את אישוניו לכל עבר כשמבין שכלתה אליו הרעה, "ה-הוא.. א-אדוני! ה.. המשרת-"
"אתה רוצה את הלשון שלך עד שתזדקן?" האדון מאיים וחסר סבלנות יותר מאי פעם. המשרת מהנהן בפחד. "אז אם אתה רוצה אותה בפה ולא ביד, כדאי שתתחיל לדבר רהוט!"
המשרת מהנהן שוב, "משרתך קים הודיע לנו לדאוג לאדון בזמן שהוא יוצא להתאווררות קצרה" המשרת עבר את הסיכון וכעת הוא מגורש בניפנוף יד מהחדר.
קים טאהיונג, חשב הגבר השרירי וצמצם את עיניו לעבר נקודה מסויימת, דוחף ברגלו את העגלה עם מגש האוכל ולא מעיף מבט, אפילו לא קטן, כשקול ניפוץ נשמע מאחוריו.

•

היד המורמת לשמאלו מוכרת לו. חולצה לבנה בוהקת תחת האור המעומעם בכוונה, והיד השזופה והמעוטרת ורידים המתכסת בתוכה, לא מותירה לו כל ספק.

"אתה באמת כאן"
"לא טעית"
"תפסיק להתחכם בכל הזדמנות" בעל העיניים החומות שילב את אצבעותיו על השולחן והביט סביב.
"אז למה הגעת לכאן?" שאל הזר לאחר זמן.
"אני עדיין חושב על זה"
"אמרת להפסיק להתחכם"
"אמרתי את זה לך, לא לי"

השזוף הפנה זוג עיניים חומות כהות, שנראו שחורות כעת, לעבר הגבר מימינו. "קים טאהיונג," הוא הגה את שמו בהטעמה וגיחך, "אתה מעניין מאוד, וחוצפן באותה מידה"
"וזה היופי שבי, כמובן" הקטן מיהר להשיב מבלי לחשיב.
"אני נאלץ להסכים עם זה שאתה צודק" החיוך הערמומי על פניו השזופות של השרירי לא היה נראה מאולץ כלל, "אבל אתה תצטרך להסכים עם כך שגם אני צודק"

חושיו של טאהיונג גרמו לגבו להזדקף ולגבותיו להתרומם, "מה?"
שחור השיער צחק רק כדי למשוך זמן מורט עצבים בישביל השני, "אתה באת לכאן בישבילי" הוא אמר לבסוף, יותר נכון קבע, מרפקו נשען על הבר וראשו שעון על אגרופו כשהבעת הזחיחות מופנית אל איש שיחו.

טאהיונג לא מיהר לענות, לרגע עלתה בו המחשבה להפריך את הדברים, אבל הבעת פניו הבטוחה של האחר לא הותירה לו אלא להודות באמת, "כן, ואל תשתחצן בגלל זה"

השרירי משך בכתפו ולגם באיטיות מהכוס הגבוהה שהוגשה לו, מגיש אחת דומה לשרירי הקטן שהסתכל עליו בעיניים תוהות ואחרי רגע חיכה את תנועתו של הגדול.
"למה הבאת לי?" שאל.
"כי אני יודע שזה מה שהיית צריך" ענה השזוף בלי להביט בו.
"אתה יודע שבאתי לכאן בישבילך, יודע שמה שאני צריך זה שתיה," טאהיונג הרים את כוס הזכוכית הדקה, "ואני אפילו לא יודע את השם שלך?" הוא הניח בחבטה את הכוס וכמעט שבר אותה.

"השם שלי הוא ג'אנג הוסוק" יצא המרצע מין השק.
"שם יפה"
"זה בהחלט מה שאמרו לי עד כיתה א' אבל אני חושב שזה הפסיק באיזהשהו גיל שהתבגרתי"
"התבגרת?"
"זה מה שאמרו"
טאהיונג מצא את עצמו צוחק בקול רם מידי ממילותיו של הזר שהתגלה כעת בשם- ג'אנג הוסוק.

"אז ג'אנג הו-" הוא התחיל לומר אך בעל העיניים הכהות קטע אותו.
"תקרא לי הוסוק, או הוסוקי, או.." עיניו פינטזו ארמונות בתקרה כשחיוך מרוח על שפתיו, "שתקרא לי הובי"
"אני ילך על הוסוק, הוסוק היונג?"
"כן" השיב הוסוק.
"איך אתה יודע?" טאהיונג זקר מולו גבה.
"אתה בן עשרים ושתים" אמר וגמע בלגימה את מה שנותר בכוס שלו, מסמן לברמן למזוג לו עוד אחת.
"זאת השלישית בפרק זמן קצר מידי," בעל העיניים הבהירות משך את ידו של הבוגר וסימן לברמן שלא ימזוג עוד, "ואיך אתה יודע בן כמה אני?"

"אמרתי לך שאני יודע הכל עליך" הוסוק ניער את ראשו, כאילו בניסיון לצאת מהעירפול הרגעי ששקע בו.

"אין לי כוח אפילו להגיד שאני מיואש ממך"
"אבל עכשיו אמרת את זה"
"אז כדאי לך שתנצור את ההזדמנות הזאת בליבך"
"אין לי מקום בלב"
טאהיונג הסתכל על העיניים הכהות שמיצמצו מולו, "אז תפנה" פלט ללא רגש וקם מהכיסא.
"אל תלך," הבוגר התחנן ואז שם לב לכוס הכמעט מלאה, "לא שתית?" הוא העביר את עיניו מהכוס המבריקה לעיניו הבוהקות של טאהיונג, "כמו הכוס" הוא צחק צחוק פרוע, האור העמום של המנורות השתקף על עיניו של האחר ונראה כמו השתקפות על זכוכית. הוא קם ונתלה על טאהיונג המבוהל.

"איך אתה משתכר כל כך מהר?" הוא שאל את עצמו יותר מאשר את האדם השיכור שבטח לא יענה לו.

"אם סופרים את הכמות ששתיתי לפני שהתיישבתי לידך, יש סיכויים רבים" השיכור ענה כשפיו מצחין מאלכוהול מול פיו של הקטן, והחל לנשק את לחיו, יורד לצווארו ולא מפסיק לנשק עד שהוא נדחף בעזרת זרועות ארוכות וחזקות מספיק.
הוסוק מתנער ומשפשף את מיצחו, "סליחה.. אני צריך ללכת" הוא ממלמל בלחיים סמוקות מאלכוהול, אולי קצת ממבוכה. "תשמור על עצמך" הוא שוב רוכן לעבר הקטן ומעביר אגודל על לחיו, הלה מהנהן בכניעה עד שהשיכור עוזב אותו.

                              •

הוסוק מסתכל מרכבו החונה על הגבר העליז שיוצא מהבר, נראה כאילו שום דבר לא משפיע על מצב רוחו. הוא רוצה להיות איתו עוד קצת, אולי אפשר לקחת אותו טרמפ. הוסוק לא יכול שלא לחייך כשהבחור מסתובב עוד לפני שצפר, טלפתיה, חשב והתקדם עם הרכב כדי שהילד יגיע מהר יותר.
"מה קרה אתה לא זז?" הוא צחק, שאלתו מכוונת אל אותו בחור שעומד ללא ניע על המדרכה אך לא שמע אותו. עכשיו הוסוק שם לב שמישהו מתקדם לכיוונו של הקטן וזו כנראה הסיבה לכך  שגופו נראה משותק מפחד. בנוסף, האדם שמתקרב אליו מוכר, מוכר מאוד. האכזבה עולה במעלה גרונו והוא בולע אותה בכוח. זה האדון שלו, מיסטר ג'אנג היקר, הוא מלגלג על עצמו בזמן שמביט בטאהיונג שנגרר למכונית שחורה ויקרה. אתה לעולם לא תשיג אותו, הוא יפה ומושך מבחינה חיצונית, ועוד יותר כשמגלים את הפנימיות שלו, עם כמה שהוא כנוע, הוא שנון ופיקח ולא מוותר או מסתפק בתשובות.
הרכב השחור נוסע, והוסוק מתניע את רכבו.