ליאם נכנס לבית בסערה, כועס כל כך, מרגיש שהוא יכול להשמיד הכל רק במבט אחד. הוא עלה לחדרו בצעדים כבדים ורועשים, המלאך הקטן שנח בין ספריו קפץ עם כל צעד שעשה. "הלו ליאם," אמו קראה. "הכל בסדר?" אבל ליאם התעלם ממנה לגמרי, נכנס לחדרו ותרק את הדלת.

השד שהיה בתוכו שקט ברגע שהתיישב על המיטה כשבובת המלאך בין ידיו. "נייל," אמר. "אני אקרא לך נייל." ניצוצות בקעו מפיו של הילד הצעיר כשאמר את שם המלאך, הזוהר הכחול שב ולקח מידיו של ליאם הצעיר והמפוחד את המלאך, הסתחרר סביבו במהירות עצומה עד שלפתע, המלאך התעצם, גדל להיות בגודלו של ליאם, אולי יותר קטן.

ליאם השתנק, לא ידע אם עליו להיות שמח או עצוב. כנפיו של המלאך התקפלו לגבו, הוא מתח אותן ופיהק. מי יודע כמה זמן המלאך הזה היה כלוא?

"מ-מה...?" ליאם לחש במלמול, המלאך כאילו רק עכשיו הבין שיש עוד מישהו בחדר וחייך חיוך חושף שניים. "שלום לך!" המלאך קרא בהתרגשות, בקולו יש רמזים למבטא אירי. ליאם נרתע, מבטו המבועת נעוץ במלאך בגודל אדם. "איך?" ליאם פלט, עדיין לא התאושש מזה שהבובה שלו גדלה לגודל אדם. "אמרת את השם שלי. לא הסבירו לך?" המלאך שאל, ליאם הניד את ראשו לשלילה.

נראה שההבנה הכתה במלאך, כי עיניו מיד אורו. "הו! טוב, אין דבר." אמר המלאך. "מעכשיו אני החבר הכי טוב שלך."

ליאם חייך אליו, מהנהן באומרו, "חברים הכי טובים." דמעות נקוו בעיניו של ליאם, "אתה לא תעזוב אותי, נכון?"

המלאך הניד את ראשו, "חברים הכי טובים." הוא לחש.

ליאם לא ידע איזו טעות ביצע. ובכנות, גם נייל לא.

♥∞♥∞♥
החלטתי לא למחוק את הסיפור אבל אני ממש מתחננת בפניכם שתצביעו ותגיבו ):