הימים של החופש הגדול חלפו כמו כתם מטושטש של צבעים. ליאם זכר רק כמה קטעים בודדים;
בשבוע הראשון של החופש הוא הלך עם אמו לקנות בגדים חדשים, כמובן שהתנהל הויכוח מדוע הוא חייב ללכת איתה, אבל הפסיד וחוייב להתלוות לה.
אמו הציגה לו מגוון רחב של חולצות קצרות ודקות, עם כל חולצה שהוראתה לו הוא הגיב אותו הדבר; אנחה מתוסכלת, גלגול עיניים, סירוב והשאלה החשובה ביותר - מתי הולכים הבייתה?

כשיצאו מהחנות העשירית שנכנסו אליה, אמו של ליאם נשנקה וקפאה במקומה. המלאך של בנה -הבובה הדוממת שלא יכולה לנוע- נשענה על מעקה הזכוכית שעה שליאם קפץ לעבר חברו המלאך. עיניים לועגות ושיפוטיות הועברו אליו, רואים ילד בן שתיים-עשרה מחבק בובה קטנה. התלחששויות החלו להשמע, ליאם יכל לשמוע רק מילה אחת המלווה אותו לכל חייו עד עכשיו, המילה ששמע הייתה: "משוגע".

המלאך צחק בתוך תוכו, התוכנית שלו הולכת חלק, ללא כל הפרעות.

♥∞♥∞♥
נייל מרושע.
מחר יש לי מבחן, אחלו לי בהצלחה(: