בדיוק יצאתי עם טיפאני מהרכב שלי,היא הניחה נשיקה מתוקה על זוית פי וכרכה את זרועה סביב זרועי
"אז...הוו...רגע,יש לך קצת אודם" היא מצחקקת ומנגבת את זוית פי בעדינות.
אני מחייך אליה ומודה לה.
"מה יש לך בשיעור הראשון?" אנחנו נכנסים משער בית הספר,וכבר בכניסה אני יכול להבחין באייס-הוא יושב על המשענת של אחד הספסלים שמוצבים בבית הספר,מדבר בחיוך כשעוד שני בחורים יושבים משני צדדיו כמו שומרי ראש..
זה מוזר..

הוא גם שוב מוקף בבחורים- שנראים רציניים ומרוכזים במה שהוא אומר.
אני לא חושב שהם מבית הספר הזה בכלל..
הם הרבה והם נראים כמו גנגסטרים.
תאמינו לי,אני גר בשכונה מדורדרת,אני יודע לזהות אקדח שמוסווה לא טוב או אולר דחוס בגרב..
אני מסית את מבטי לטיפאני,מושך אותה במהירות לכניסה ופותח למענה את הדלת למבנה הכיתות שלנו.
אני נותן לה למשוך אותי ללוקרים ואנחנו מדברים בזמן שכל אחד מאיתנו לוקח את הספרים שלו לשיעור.

אני באמצע משפט כשהלוקר כמעט נסגר לי על הפרצוף אבל באותו הזמן אני נמשך מהנקודה בדיוק בזמן בשביל להימנע מהמכה.
ואז הגב שלי מוטח כנגד הלוקרים.
לא אחר מאשר אייס מצמיד כל אחת מידיו ללוקרים צמוד לצידי ראשי.
כשהעיניים שלנו נפגשות הוא מחייך אלי את החיוך המבחיל הזה..המטורף..
"אה...הארי?"טיפאני ממלמלת בפחד
אייס מסובב את ראשו ופוגש במבטה..מפחיד אותה כנראה כי היא לוקחת צעד אחורה.
אני מפחד לזוז..בפעם האחרונה שנפגשנו נתתי לו סיבה להפוך אותי לשק החבטות שלו.

"זה בסדר פאני..קחי את הספרים שלי ותתקדמי לכיתה" אני מחייך אליה בשלווה...מודע למה שעומד לבוא.
היא מהנהנת,חוטפת ממני בזהירות את הספרים ובורחת.
המסדרון ריק בשלב הזה..ואני מנחש שהיה צלצול לא מזמן..אבל הארועים האחרונים הסיחו את דעתי מלשמוע אותו...
"הארי..הארי הלוהט שלי..." הקול שלו נמוך ומחוספס כמו תמיד..העיניים שלו בוחנות אותי בצורה שגורמת לי לאי נוחות..
אני רוצה להרגיש מאוים ולפחד..אבל זה לא מעורר אימה..זה פשוט אנטימי.
זה מה שמגעיל אותי בו.

"אני לא שלך,אנחנו לא מכירים ותפוס מרחק "אני אומר ברצינות
הוא מחייך..מהחיוך המטורף פתאום פרצופו מרצין ,משתנה בלי קשר בשניה.
הוא בוחן את פני ואז מצקצק בלשונו.
"רואה.? זאת הבעיה..אנחנו לא מכירים" הוא מחייך שוב.
זה גורם לי להצתמרר מרוב פחד.
הוא מתהפך בכל כמה רגעים..זה פשוט מפחיד.
"בוא נראה.." הוא בוחן את החלל הריק לשמאלו ואז משפיל את ראשו,יש שקט לזמן מה עד שהוא מחליט להרים את ראשו חזרה ולנעוץ את מבטו בשלי.
המבט הרציני שלו מתפוגג ברגע שהוא מתרכז בי..הוא מתחיל להראות יותר בנוח וזה מטריד אותי.

"אתה יודע..אני אוהב את הצורה המפוחדת הזו בה אתה מסתכל עלי.." הוא מצחקק ואני בולע רוק בקושי בפחד
"זה אומר שאתה הבנת שהעניינים לא מצחיקים..אני מעריך את..." הוא בוחן אותי מכף רגל ועד ראש
"זה.." הוא מסתכל חזרה לעיניים שלי רק אחרי שהוא משלים את המשפט.
ואז הוא פוצח בצחוק נמוך שגורם לי כמעט לרעוד.
"למעשה,שמתי לב לכמה דברים מאוד מעניינים בך..יודע?"הוא מסתכל עלי בגבה מורמת.
"לא בטוח אם זה הנעליים הזולות שהסגירו אותך או העובדה שכולן במזכירות יודעות שאתה ילד מלגות" הוא מגחך,מתרחק.
"ועדין הצלחת לשמור את זה לעצמך כל הזמן הזה" הוא מצמיד את ידיו יחד בקול.

"אם היית שואל אותי,הייתי אומר את האמת,אין לי מה להסתיר" הפנים שלי חתומות ואני דרוך.
אייס מחייך חצי חיוך ואני פולט גיחוך.
"אתה מתנשא עלי בגלל שיש לך חשבון בנק מנופח משלי?לפחות אני לא חי על חשבון ההורים שלי ויוצא לעבוד כדי לעזור להם.
עכשיו,יש לי שיעור אז.." אני מנסה לצאת אבל הוא מטיח ומהדק אותי ללוקרים.

אייס בוחן אותי שוב
"מתנשא הא?" הוא מגחך
"אתה בוחר את המילים הנכונות בשביל להכעיס אותי" העיניים שלו מתרככות.
"אבל זה בסדר,אני לא כועס מותק" הוא קרוב אלי מידי.
"אתה חסר פחד.זה מעניין מידי.לא הייתי רוצה להשתיק דבר כל כך יפה..נכון?" הוא לכמה רגעים נשאר קרוב מדי ואז מתיישר ויוצר רווח הגיוני יותר

"אנחנו נתראה..הארי"הוא נותן לי כאילו אישור לעבור ואני ממהר לכיתה,יכול להרגיש את העיניים שלו קודחות בי חורים.

לא יודעת מה הירידה הדרסטית בהצבעות אבל מקווה שתחזרו לעצמכן