״תתעורר הארי״ שמעתי את אייס לוחש בשקט לאוזני,
פקחתי את עיניי ופגשתי בעיניו.
״היי״ הוא מחייך, מעביר יד על שיערי ברכות.
״מה שקרה אתמול היה טעות״ אני מבהיר לו ועיניו מתרככות אלי בתשובה.
״אל תחייך אליי ככה, רצחת מי שהוא.
מה שחסר לי בחיים זה להיכנס עכשיו לכלא״ אני תופס את ראשי בין ידי.
״ידעתי שתדאג לגבי זה, אז טיפלתי בזה כבר אתמול בלילה״ הוא אומר ברוגע-
גורם לי לבהות בו בהפתעה.
הוא באמת ערוך להכול.
״מה זאת אומרת..״ פחדתי שזה גרם לו לרצוח עוד כמה אנשים.
״לא פגעתי באף אחד, רק הוצאתי את כל המצלמות והתיעודים למה שקרה, האקדח מוחבא במקום שאף אחד לא ימצא גם עוד אלפי שנים ושיחדתי את מי שהיה צריך כדי שלא יגידו מילה״ הוא מחבק אותי אליו.
״קל להפחיד אנשים וככה גם לקנות אותם ושמור על הסוד שלנו״ הוא מנשק את קודקוד ראשי.
״השמדתי כל ראייה, תרגע״ הוא נישק את צווארי לאט, מחבק אותי חזק בחום.
״זה לא בסדר״ אני לוחש, מנסה לצאת מההרגשה המוזרה שהשתלטה עלי ביומיים האחרונים.
הוא .. זה כאילו הוא שולט בי כשהוא מנשק אותי.
״אף אחד לא יפגע בך, הארי, אף חד לא יגלה ואף אחד לא יתעסק איתך שוב״ הוא מנשק את רכתי, מהדק את אחיזתו סביבי.
״כמה צעקת אתמול? הקול שלך צרוד״ הוא שואל, שם לב למה שאני לא הקדשתי לו תשומת לב.
״צעקתי לך כמה עשרות פעמים בתקווה שתשמע אותי״ אני נאנח.
״אני שמח שאתה מרגיש בטוח איתי מספיק כדי לסמוך עליי ברגעים כאלה״ הוא מנשק את רכתי שוב.
ואז אני מבין למה הוא לא ויתר עלי גם אחרי כל כך הרבה זמן שדחיתי אותו.
כי אני שקוף בעיניו- כי הוא יודע תמיד מה אני חושב.
זה היה מפחיד ומתוק באופן מבלבל.
״גם אני אוהב אותך״ המילים שלו הכו בי בלי הודעה מוקדמת-
וזאת הייתה הפעם הראשונה שהלב שלי באמת התייחס לזה.
״למה אתה עושה את זה?״ מלמלתי בתבוסה, מיוסר.
״עושה מה?״ הוא לחש מבולבל.
היה שקט לרגע.
״למה את גורם לי להתאהב בך?״ אני לוחש בתסכול.
״למה שלא תרפה ופשוט תאהב אותי בלי כל המגננות המיותרות האלה?״ הוא מניח את סנטרו על כתפי.
״כי אתה לא טוב בשבילי.
רצחנו מי שהוא, אייס, מי יודע מה עוד תגרום לי לעשות עם מגע הקסם המזויין שלך״ אני יוצא מאחיזתו,
״ אני חייב לצאת מפה״ אני קם- באמת לא יכול לתת לו לשאוב אותי לזה.
״לא״ זאת הפעם הראשונה ששמעתי את אייס כועס.
הטון שלו היה נחרץ והעיניים שלו ננעצו בי באופן קשה,משלב ידיים.
קפאתי.
״אתה לא יכול להתוודות ,לזרוק פצצות כאלה ובסוף לרצות לקחת הכול ולעזוב.
זה לא עובד ככה.
תישאר איתי להתמודד.
אני לא אעשה מה שלא תרצה לעשות, אני לא אערב אותך בשום דבר יותר.
רק תישאר״ הקול שלו דועך לאט.
יש שקט, ואני באמת מתחבט ביני לבין עצמי בין מוסריות לבין הרגשות שלי,
בין אייס לבין החופש שלי.
״אתה מבטיח?״ אני נכנע לו, באמת מרגיש שהוא חלק מהחיים שלי שמתחיל להפוך לבלתי הפרד ממני- בתשובה הוא מהנהן, מושך אותי אליו.
ואני מוותר על כל מה שהחזקתי כדי להגן על עצמי עד עכשיו,
מחבק אותו מסביב למותניו חזק ומתפרץ בבכי.
״תודה״ זה כל מה שאני מצליח להגיד לו מבין כל הדברים שמתרוצצים במוחי.