העבודה שלי הייתה מלצרות.
הייתי צריך לחייך לאנשים ולדבר איתם כשבפנים הרגשתי מת..
אבל אני מניח שככה זה בחיים שלי..אין רגע של מזל.
"שלום,ברוכים הבאים" אני מניח את התפריטים ללקוחות שרק הגיעו.
"הינה התפריטים שלכם,כשתרצו להזמין אתם מוזמנים לקרוא לי" אני מחייך אל שתי הבחורות ואז מסתובב והולך, יושב בפתח של המטבח ומחכה שיוציאו הזמנות.
אני עייף.אני מותש.
אני מרגיש לא כל כך טוב האמת..כבר יומיים יש לי כאבי בטן והקאות,סחרחורות..
אני נאנח..

אני שונא את החיים שלי.
"הנה ההזמנה לשולחן 10" הטבח מחייך אלי ואני מהנהן,ממהר להגיש את המנות לשולחן ומשם ממשיך לשולחן של הבחורות שהחליטו מה הן רוצות להזמין.
"ניקח שתי מנות של פסטה ברוטב אלפרדו,אני רוצה לשתות קולה..האדומה" הברונטית אומרת לי בחיוך
"ואני אקח פיוזטי" הבחורה הג'ינג'ית מוסיפה.
אני רושם הכל ומהנהן
"רק תחכו בסבלנות יש מעט עומס היום, אנחנו נשתדל להוציא את המנה כמה שיותר מהר" אני מחייך בנדיבות ואז מסתובב והולך למטבח,נותן את ההזמנה לסו שף.

זה ככה במשך שעות.
אני עושה חמש שעות ברצף למרות שמציעים לי לנוח.
אני לא רוצה לנוח.
אני רק רוצה לסיים את המשמרת וללכת.
"כדאי שתנוח לפני שתתמוטט" סוזי, אחת המלצריות , טופחת על כתפי.
אני מניד בראשי.
"אתה נראה רע..מה יש?" היא מתיישבת לידי.
אני מניד בראשי.
"אתה יכול לדבר איתי, זה לא שאני..אספר למי שהוא" אני מלכסן אליה מבט..זה מוזר.
"מה?" אני מבולבל.
"מה?" היא שואלת בתמימות.
"איך הגעת למסקנה שאני לא רוצה שזה יגיע למי שהוא?" אני משחק את עצמי ראש קטן,נראה מבולבל לגמרי.
אבל אני כמעט בטוח שאייס עומד מאחורי זה.
הוא זה שעזר לי להיכנס.
לא שחכתי.
הוא כנראה מכיר פה כמה אנשים.

"סתם חשבתי שזה ככה מאחר ונראה שמה שהוא מפריע לך אבל אתה מאופק" היא ממלמלת.
אני ממלמל
"אני סתם לא מרגיש טוב" אני בודק אותה.
"כאב ראש" אני מחייך בתמימות...
ואז אני קם וממשיך בעבודה.

--------------

לא לוקח לאייס יותר מרבע שעה להופיע במסעדה.
הוא מתיישב באיזור השולחנות שלי ומחייך אלי כשמבטינו נפגשים.
אני מתעלם ממנו,ניגש אליו ומציג בחיוך מאולץ את התפריט,מסתובב ללכת.
"היי,אתה נראה לא טוב בייב, בוא ושב" הוא מבקש
"אני באמצע עבודה" אני רוצה ללכת אבל הוא לא נותן לי.
"המנהל מכיר אותי, הוא לא יכעס עליך..תפסיק לדאוג" זה הסימן הראשון לכך שצדקתי.
אני נאנח ומהנהן..יודע שהוא בכל מקרה מה שהוא רוצה יהיה בסוף מה שיקרה.
אז אני ניגש לחדר האחורי ומוריד את הסינר,לוקח את הפאלפון שלי.

לא מפתיע אותי לראות אותו מתחבק עם סוזי כשאני מציץ מעבר לפינה.
הם מדברים ומסתכלים סביב ואני יודע שזה בקשר אלי.
אני נוחר בבוז,מבטל את הנעילה בפאלפון ויוצא מעבר לפינה כאילו לא ראיתי דבר.
אני ניגש לשולחן והם שניהם מתיישרים ברגע שאני מתקרב.
"הארי, לא אמרת לי שיש לך חברים בעבודה" הוא מחייך.
אני מחייך חיוך רפה
"סוזי,אייס,אייס,סוזי" אני כאילו מבצע הכרות בינהם.
"סוזי מלצרית איתי" אני מתיישב בעייפות.
"ומי אייס בשבילך?" היא שואלת אותי.
עוד לפני שאני מספיק להענות אייס כבר עונה
"ארוס" ואני קופא.

סוזי נראת נלהבת ושואלת את אייס שאלות..
אני מהצד השני קם מהכסא כדי לקחת קצת מרחק..
אבל ברגע שאני עומד על שתי הרגליים..

אני מרגיש חלש..שדה הראיה מטשטש ומשחיר, העייפות מושכת אותי לתוכה ואני נותן לה.
מתעלף.