בחנתי את חדר האוכל תוך כדי ריצה לעמדה שלי, אוחזת את הרמנגטון 700P בקו ישר ממני והלאה. החרא הזה היה כבד. אומנם נשק הוא משהו שיכולתי להתמודד איתו בימים כתיקונם. אבל עכשיו הראש שלי היה מסוחרר וזה השפיע על האחיזה שלי הרבה מכפי שהייתי מודה לאחר מעשה.

הפסקת האוכל שלי על הספסל תחת השמש הקופחת שהיוותה לי נחמה הלכה לעזאזל. ובמקומה מצאתי את עצמי באיזור לחימה. צווחות של אסירים ספק מפוחדים ספק מעוצבנים עד מוות געשו באוזני, אמירות שנזרקו מכאן ולכאן, סוהרים צועקים בזעם ורעש של כלי אכילה מפלסטיק מתרסקים על הקרקע. הכל התערבל לעיסה אחת גדולה ומעיקה שהדחקתי בכוח, קוקופוניה אמיתית.

אין מנוחה בחיים האלו.

זקן אחד, לפני שנים רבות אמר לנו, מה שלא מחסל אתכם, מחשל אתכם. בכנות, פעם האמנתי במשפט הזה. היום אני מתעבת את השקרן שהמציא אותו. היות והוא שכח לציין שמה שלא מחסל פיזית, מחסל נפשית. והדעה שלי רק מתחזקת עם כל יום שעובר עלי בבור הנטוש הזה.

"שתיים, שתיים, אחד בעמדה", אני לוחצת על האוזניה, עולה על הבימה הקטנה שבקצה חדר האוכל, פינת הצלף. משתלטת על הרעד שבידי בכוח ומכוונת את הנשק כנדרש. ידעתי לכוון למטרות שלי היטב. אבל בד בבד הרג היה הדבר האחרון שהצטיינתי בו. אך זה לא מנע מהנשיא לבחור בי לתפקיד הצלפית של הכלא.

אני מתנתקת מבליל המחשבות, משחררת את הנצרה ורוקעת ברגלי קלות, בניסיון ליישר את מגפי הציד הגדולות עלי במידה וחצי שזזו ממקומן בעת הריצה. מזכירה לעצמי לעבור מאוחר יותר בחדר הציוד, לחפש מגפיים במידה הנכונה.

"תנצרי אש לבנתיים, אם המצב ישתנה לרעה תירי על מנת להרוג", התשובה לא איחרה להגיע. לא מפתיעה במיוחד ובכל זאת יש בכוחה להפוך לי את הבטן.

אנחנה נעקרת מגרוני בתגובה, אני שונאת לירות במטרה חיה ונושמת, כל כך שונאת. ובכל זאת, לאף אחד לא אכפת מה אני אוהבת או שונאת. נולדתי לבצע מטרה מסויימת, ואני אבצע אותה עד המוות מבלי להתלונן. אני, וכל אדם אחר שנולד בקראטריה.

"יולי", שמי נאמר באוזניה וגופי נדרך. "אני מקווה שהבנת את הרעיון של לירות על מנת להרוג, אין מקום להתחכמויות היום".

אני. שונאת. את. אחראי. המשמרת. הזה.

"קיבלתי", אני עונה. מחניקה את המרירות עמוק בתוך הבטן. קראטריה מתאפיינת באפס סובלנות לפושעים, עצם זה שהם נמצאים בכלא ולא הוצאו להורג זה חסדו של הנשיא הרחום, זו הסיבה שכאשר ישנה התלהמות או קצה של ניסיון הפיכה האסירים הופכים לברווזים במטווח. הנשיא שונא כפיות טובה, ולגמול על הרחמים שלו בעשיית פשע נוסף זה הזן החמור ביותר של כפיות טובה.

"בלי התחכמויות", אני מאשרת. זעה על מקומי מצד לצד, מכוונת את הרובה לדיוק המרבי, עד שקרן הלייזר מסמנת נקודה בין עיניו של קונסטנטין, מנהיג הכנופיות, ברבים, של הכלא, שהחליט שארוחת הצהריים של היום זה הזמן המוצלח ביותר למפגש אגרופיו בפניו של הסוהר החדש שלנו.

החלטה מטופשת לחלוטין.

אני לא צריכה סרגל כדי לדעת שהכדור שישתחרר מהקנה היום, אם קונסטנטין לא יחליט לחזור בתשובה, יפגע בדיוק באמצע, במרחק סנטימטר וחצי לכל עין. אני גם לא צריכה להיות מדענית אטום כדי להבין שאחרי זה קונסטנטין יצא מהכלא בארון קבורה. אני רק צריכה להיות חסרת רחמים.

בדיוק מה שחסר לי.

"את לא חושבת שהצמה שלך מרושלת מדי?", תאנוס נעמדת לידי, מזיזה את הרמינגטון 700P שבידיה בעצבנות, מחפשת תנוחה נוחה יותר להחזיקו מזו הנוכחית.

"המחשבה שלי לא משנה הרבה, תאנוס", אני מוצאת את עצמי מחניקה אנחה עמוק בתוך הגרון. אלוהים יודע למה הקרציה מתעניינת בצמה שלי דווקא עכשיו. וכעבור שבריר שניה של איפוס אני חוזרת להביט קדימה, ממוקדת. "כשיהיה לי זמן פנוי אדאג לקבוע תור למעצב שיער, אני מאמינה שאשרוד עד אז".

"את יודעת", היא נותנת בי מבט רב משמעות. "חשבתי שלבני המעמד העליון חשוב המראה קצת יותר, מה יגידו ההורים שלך למראה החזות הקבצנית שסיגלת לעצמך בזמן כה מועט?!"

"וזה עניינך כי?!", אדישות מה בקולי ואני מתאפקת לא לגלגל עיניים בעוז. את לא רוצה לדבר על ההורים שלי תאנוס, את לא תצאי מהפינה הזאת בחתיכה אחת. "נדבר על זה כשתיהי ההורים שלי", יכולתי להתמודד עם כל מה שהחיים זרקו לי, ולרוב הם לא זרקו דברים נחמדים.
ככלות הכל הגורל אלוף בלמחוק את החיוך שאיתו את קמה בבוקר.

בשלב מסויים למדתי שזה עניין של הסתכלות, אני יכולה לקלל חצי עולם בעקבות הקפה שהתעופף לי מהידיים ונחת על הבגדים רגע לפני מעמד החלפת הנדרים בחתונה של אחות הנשיא, ואני גם יכולה להדביק על עצמי חיוך מזוייף ולמלמל לכל מי שמביט בי ברחמים שהכל טוב, ושמלה תכולה, מנומרת בחום של קפה היא המילה האחרונה של צו האופנה החדש.

בהתחלה זה היה רק זיוף, אבל אחרי הרבה תרגול, כי כבר אמרתי שהיקום שונא אנשים שטוב להם, האופטימיות כבר הופכת לחלק מהאישיות כמו תאומת סיאם. ומהר מאוד הפכתי למאסטר ה- 'הכל טוב אחי, אפילו מצויין', אחרי הכל, אנחנו חיים כדי להיות חופשיים ממחשבות הרסניות.

לא אשקר, היקום לא מת על זה שאת שמה עליו פס והוא מנסה אותך בכל מני מצבים, מחכה לך בידיים פרושות שרק תיפלי אליו כפרי בשל. לי זה קרה לפני חצי שנה, כאשר השלמתי את טקס הבגרות שלי ושובצתי לתפקיד שיועד לי מרגע שהגחתי לעולם. התפקיד היחיד שסלדתי ממנו בכל מעודי.

למעשה ניצחתי בכל הסבבים, אני יכולה למנות על כף ידי האחת את הפעמים בהם הגורל הצליח לגרום לי להתעצבן. אבל מסתבר שגם הגורל יודע חשבון, והפער ביננו לא התאים לו והוא החליט להפרע מהכל בבת אחת. אז הוא העניק לי במתנה את תאנוס, בחורה עם שכל בגודל של ציפור ויכולת להוציא מתים משלוותם הניצחית.

וזה הלך לו.

קונסטנטין זז, ואיתו זזה הנקודה האדומה, רודפת ללא פשרות. כל נים בגוף שלי מקווה שהוא ירגע, לא כי אני מרחמת עליו, האיש הזה יושב בכלא בעקבות גיליון הרשעות ארוך יותר מרשימת קניות לבית מבורך ילדים. אני פשוט מרחמת על עצמי, על ידי המגואלות בדם שהולך ומתרבה ככל שהימים חולפים.

סוהרים נוספים נעמדים בעמדות שלהם, עד שכמעט כל אסיר בחדר מנוקד באדום באיזורים חיוניים, כאלו שלא מותירים ספק לקרות התוצאה.

"האידיוט הזה חייב להיות שונה", תאנוס ממלמלת ספק לי ספק לעצמה. אני מסובבת את מבטי לכיוון אליו היא מצביעה, עיניי נוחתות על האסיר היחיד שנשאר לשבת ולאכול בשלווה. כאילו לא מתחולל סביבו פוגרום. קאיוס דבלין.

היא לא טועה לגמרי, זה תמיד היה כולם למעט קאיוס. כולם פושעים מסוכנים, כולם רבים ואף נגררים לתגרות אלימות, כולם נושאים על גבם חלק בפרמידה האנושית שקובעת את מעמדות הכלא מהחזק לחלש. אבל לא הוא. הוא היה נטע זר בגינת הצמחים הטורפים של הנשיא. עוף מוזר, אפרורי משהו. סוגד לבדידות. הוא לא היה רוצח חסר רחמים או פסיכופט סדרתי, אך הוא עשוי היה מחומר מספיק חזק כדי לשרוד. תשאלו את העיניים של האסיר האחרון שניסה להיכנס לו לתחתונים בכוח. הן כבר לא שם, במחווה של רצון טוב כמובן, לגאול אותו ממראות הגורמים לתאווה שלו לצאת לפעולה קודם למוח.

והוא גם נראה אותו הדבר. כאילו, השנים שעברו הפכו אות פניו למחזה בדומה ליין המשתבח עם השנים. הוא נהיה יפה יותר (הוא תמיד היה), הגוף הילדותי-נערותי משהו שלו הפך חטוב ושרירי, תווי פניו הפכו לחדים יותר עד שלא פעם שקלתי לשייף את האולר שלי על קו הלסת שלו. אך באופן כללי, הוא נשאר אותו הדבר, בדיוק כמו פעם.

אבל היא גם לא צודקת. "הוא יותר חכם מכל האסירים פה גם יחד", אני ממלמלת בתגובה לכינוי שבחרה להדביק לקאיוס. נדרכת על מקומי כאשר שלושה מן הסוהרים ניגשים למעגל הפנימי של הניצים. "את מוציאה אותי מריכוז", אני מוסיפה. הפעם בקול רם וברור. מושכת בכתפי כלפי מעלה מתוך רפלקס, ברור לי שהיא נועצת בי מבטים מלאי משטמה ומאחלת לי אי אלו מחלות עלומות שם, מה שלא משנה לי יותר מדי.

"ריכוז בתחת שלי", היא מסננת מבעד לשיניים חשוקות. "מי ישמע בלי הריכוז של...", קולות חריקה הנובעים מהפעלתה של מערכת הכריזה קטע את דבריה בתזמון הנכון.

"אחת, אחת, שומעים אותי?!", קול משועשע בקע מהרמקולים הקבועים בתקרה, מתפזר בחלל, נדרכתי על מקומי בתגובה, וכמוני עשו כל הנוכחים במקום.

"צהריים טובים סועדים חביבים, לפי עיני העגל שננעצות בי מבעד למצלמות והגוף הקפוץ אני משער שאכן שומעים אותי, תנפנפו ביד ימין אם אתם לא שומעים". הקול התנגן בנעימה מרתיעה העומדת בניגוד מוחלט לתוכן.

"אני מקווה ששלומכם טוב ביום נאה זה, דיק תפסיק לנפנף ביד ימין, אל תוכיח לי שאתה מטומטם, אני מעדיף שזה ישאר בגדר חשד".

"סילבסטר", אני הוגה את שמו של בעל הקול בבת צחוק. אני מוכנה להשבע בחיים שלי שהאיש הזה מחכה לרגעים האלו כמו אוויר לנשימה. הוא לא יפספס אף הזדמנות להיות במרכז.

"מנהל הכלא בשבילך", תאנוס, שבוודאות רוצה שאני אהפוך אותה לקציצות דגים היום, נכנסת לדבריי, דוגלת ברעיון לחנך אותי מחדש.

"תשאירי את האף המיותר שלך אצלך, בקצב הזה הוא יהיה כל כך ארוך שהסתכלות עליך תגרום לפוסט טראומה". לא תאנוס. מצאת את הבן אדם הלא נכון להתעלק עליו.

היא מסננת לי תגובה, שלפי המראה שלה מסתמנת כשלילית. אבל הקול שלה נבלע תחת קולו המתחדש של סילבסטר.

"עליתי לשידור כיוון שגונבה לאוזני הידיעה שישנם מספר אסירים הסובלים מאמנזיה חלקית והם שכחו כי כל התנהגות בלתי הולמת עשויה להוביל לתוצאות לא סימפטיות עבורם." סילבסטר המשיך לפרט כאילו הוא מקריא את תפריט ארוחת הצהריים.

"לא הרבה יודעים את זה, אבל בעברי עבדתי כנוירולוג, כך שיש לי את הכלים לעזור לכל מי שימשיך לסבול משכחה". אלוהים. האיש הזה משהו מיוחד.

"מאחר ואני עמוס תפתח האופציה לראיון אישי עם כמה מהמאבטחים הכי רגישים אצלנו. בנוסף, אם תבחרו להמשיך בהתנהגותכם ולבזבז את הזמן שלי על תגרות מעין אלו, אני אדאג לבזבז את זה שלכם בצורה הטובה ביותר, אל תשכחו שכליאה בחדרי נוחות קומפקטיים ומבודדים בהחלט תתאים למטרה הזו".

הרפתי מהנשק מעט, נרגעת מהדריכות שאחזה בי. מה שלא עשו הנקודות האדומות על גופם עשו האיומים של סילבסטר. הם החלו זעים בחוסר נוחות, בניסיון לפזר את האסיפה. העקשניים מביניהם בחרו להפריח לאוויר העולם אי אלו איחולים גסים ולירוק על הריצפה בהפגנטיות.

"אנא מכם, אל תאלצו אותי להפעיל את האמצעים המדוברים, יש לי מספיק פעולות תמיכה משעשעות להיום, ואם תמשיכו להתנהג בחוסר חינוך והיגינה לא תהיה לי אפשרות להעניק לכם..." הקול הונמך בחיוך שטני. "יחס אישי".

רוב האסירים, אלו שיש להם שכל בקודקוד החלו להתפזר בשתיקה. חוזרים לצלחות האוכל המיותמות שלהם. הזדקפתי על מקומי, נוצרת את הרובה בחזרה, מעבירה אותו בקשת מעלי, מניחה אותו על גופי.

"את עוזבת?", תאנוס שואלת. אני עלולה עוד להתחיל לחשוב שהיא מעוניינת בחברתי אם היא תמשיך כך...

"מאחר והרוחות נרגעו אני לא רואה צורך להשאר בעמדה כל עוד את כאן, תאיישי את העמדה במקומי, אני הולכת לפרוק את הרובה ולנקות אותו". אדישות בתשובתי, מתובלת במעט ציניות עוקצנית שמגיעה לה ביושר. ובלי לחכות לתשובתה מעוקמת האף אני פונה לרדת מהבימה. עוצרת את עצמי רגע לפני התנגשות חזיתית ביצור אנושי שהחליט להתמקם בירידה מהבימה. טיימינג מהשטן.

"חצית את הגבול בנאדם, זה איזור המיועד לסוהרים בלבד", אני תוקפת את קאיוס, שולחת יד לאחוז במעקה בניסיון ליצב את גופי שהתנגד בכל תוקף לבלימה הפתאומית.

"אה זה", הוא מטה את ראשו הצידה בחוסר עניין, מעניק לי זוג עיניים אפורות, חודרות בעוצמתן. "אני מניח שסילבסטר לא יסתפק בדיבורים, מניסיוני עדיף להיות בצד של הסוהרים בזמני משבר".

ובתזמון מושלם של מזמני שדים, סילבסטר חידש את שידוריו, "אני רואה שהבנתם את המסר שלי", שביעות רצון בקולו, אפופה בטון מתוק אך מסוכן. "אל תחשבו לרגע שכך תיפסק ההתנהגות המגוחכת הזו, ארוחת הצהריים שלי התקררה בגללכם, לכן יש לי עונג מיוחד להעניק לכל אחד מכם את תשומת הלב האישית שהוא כה שואף אליה". טון קולו הונמך ברמיזה.

"אי אפשר לומר שאתה טועה", אני ממלמלת בפיזור נפש, מחכה במתח לבאות.

בפתאומיות מחרידה, החלו להשתחרר עננים של עשן ממרססי הענק הקבועים בקירות, מתפשטים במהירות בחדר כמו צמח טורף הבוקע ממעבה האדמה. ערפל סמיך עמד באויר, מחניק עד מוות.

"הוא השתגע לגמרי", פלטתי בין פרץ שיעול למישנהו, מקווה שבגין ההמולה תאנוס פיספסה את מילותי האחרונות. כמה מתאים לסילבסטר להתקין מכונות עשן המיועדות לאירועים ומועדונים בחדר האוכל.

"מהעמדה שלך לא חטפת את מה שהאסירים חטפו", קאיוס מעיר את תשומת ליבי במה שמזכיר סניטה. קולו העמוק חסר כל גוון. בחיי, אני מרגישה כאילו רובוט מדבר איתי.

"כן, רק שהחרא הזה מתפזר", אני מציינת, מתעקשת להיות זו שתאמר את המילה האחרונה.

"זה רק עשן יולי, לא פצצה ביולוגית", הקול של תאנוס חודר מבעד לעור התוף שלי וקשה לומר שאני מתחברת לרעיון.

"קחו נשימה עמוקה," סילבסטר מוסיף כעבור רגע, עוצר אותי מלהעניק לתאנוס תגובה הולמת שתשלח אותה לביקור ניצחי במעמקי הגיהנום. "לא תרגישו שום דבר רע, למעט קצת חוסר נוחות. זוהי רק תזכורת קטנה לכך שכולנו תחת פיקוח. וכמו שאמרתי, אני רק רוצה לראות אתכם נהנים".

דבריו משפיעים על האסירים באופן הפיזי של המילה, תוך דקות ספורות התמלא חדר האוכל בבהלה, אסירים החלו לרוץ לכיוונים שונים, כל אחד מנסה למצוא את היציאה מבעד לטשטוש העשן הכבד, עד שנדמה היה בחסות הערפל כי הקירות הולכים ומתרחקים מהם, תעתועי ראיה במיטבם.

התחושה שהאוויר הולך ואוזל הפכה את הערפול לאי נוחות מוחלטת גם לנו, הסוהרים. לעומת זאת סילבסטר ספון היה במשרדו, תחת למזגן בעל כוחות סוס שלא יביישו את סוסו של נפוליאון, צופה בדרמה המתחוללת ואני מוכנה להשבע בזקן של הנשיא שהוא מתאפק לא לצחוק עלינו. הקול שלו המשיך להדהד, משועשע, "אל תדאגו, זה רק עשן מלאכותי אתם תתמודד עם זה, מים לא יזיקו לכם, נכון?"

"יש לאיש הזה ארסנל של רעיונות מעוות...", עוד לא השלמתי את המשפט והטפטפות הקבועות בתקרה נכנסו לפעולה, נחושות להלחם בשריפה שסילבסטר גרם להן להאמין שקיימת.

שניות, זה הזמן שנדרש כדי שאני ארטב מכף רגל ועד ראש. "לעזאזל", אני יורקת טיפות של מים מפי בעצבנות הולכת וגוברת. לא מתחברת במיוחד לטוויסט בעלילה, ליתר דיוק, אני שונאת את הטוויסט בעלילה. זה מעין כלל לא כתוב, להתחיל ולסיים את המשמרת באותו מצב צבירה, והסמרטוט הרטוב שהפכתי להיות מנפץ את הכלל הזה לרסיסים.

יחידת סוהרים בבגדים מוגנים ומעילי גשם פורצת לחדר, אלות שלופות בידיהם. הם צועקים כמו יחידה מעורבת בויקינגים וברברים, מנפנפים באלות לכל עבר, מבטיחים סימנים כחולים-שחורים לכל מי שיקרה בדרכם.
עידכון: לוחמי הסדר של סילבסטר הגיעו סוף כל סוף, אפשר לנשום.

אני מיטיבה את הנשק המטפטף על גבי, שולפת זוג אזיקים מכיס מכנסי, פונה לקאיוס. "שים אותם ובוא איתי", אני זורקת אליו את האזיקים, מאפשרת לו לאזוק את עצמו בידיעה ברורה שהוא לא ינסה לעשות שטויות, לא כשאנשיו של סילבסטר שורצים בכל פינה.

הוא תופס את האזיקים ביד אחת, מנער את פניו מטיפות המים. מחזיר לי מבט תמה, גבותיו מורמות בשאלה.

"לא לקחת חלק במאומה הזאת, לא מגיע לך לחטוף מכות", אני מבהירה בכתפיים מורמות בחוסר אכפתיות חלקית. "אם אתה חושב אחרת אתה יותר ממוזמן להחזיר לי את האזיקים ולהשאר כאן".

"אני אוותר על התענוג", הוא מרים את ידיו לאות כניעה, אוזק את עצמו בזריזות ובמיומנות שמעלה בי תהיות. מניד בראשו ושולח את ידיו קדימה. "תובילי".

אני מנענעת בראשי לסירוב, "אתה ראשון", אני מורה, מסובבת את הרצועה שקושרת את הרובה, מעבירה אותו קדימה ומשחררת ניצרה. ממליצה לו ללא מילים להתנהג כמו שצריך כל עוד הוא אוהב את העובדה שהראש והצוואר שלו מחוברים.

"איום מאבד את תוקפו כשהיריב יודע שהוא הצגה", קאיוס מגחך בתגובה למעשי.

"אתה לא יריב", אני ממלמלת את מה שאמור להוות עלבון. אתה לא יריב ראוי קאיוס, מאחר ונתוני הפתיחה שלי טובים יותר מאלו שלך.

"ואני גם לא חבר", הוא מחייך חיוך צידי שמסתיר מאחוריו הרים של מחשבות. אותן מחשבות שבחיים לא הצלחתי לקרוא. "ואם אני לא חבר, משמע שאני ההפך וההפך זה יריב".

"בעבר כן היית", אני פולטת ברפיון ברגע של חולשה. בוהה בטיפות המים הזולגות לתוך עיניו האפרות שפעם צחקו אליי, והיום הן ריקות מתוכן.

"אל תיהיי בטוחה בזה", הוא מגחך. מעביר את משקלו מרגל לרגל. תודה על התזכורת קאיוס.

אני מגלגלת עיניים בתגובה. עוטה על פני ארשת קפואה מרגשות. "תתחיל ללכת קאיוס", אני דורשת. נועצת את קנה הרובה בין שכמותיו, נותנת לו דחיפה קלה קדימה.

קאיוס, השבח לאל, לא מוסיף מילה מעבר לנאמר ואנחנו פונים לצאת מחדר האוכל. הוא מוביל ואני במאסף, בולשת בעיני לכל כיוון אפשרי.

אין בי צורך יותר מרגע שסילבסטר שלח את מלאכי החבלה שלו. ואין לי חשק לצפות במרחץ דמים מלא באלימות, אם היה לי, הייתי יושבת על ג'ון וויק עם מיכל גלידה בטעם מסטיק.

"לאן הולכים?", הוא שואל כעבור מספר דקות של הליכה, נעצר על עומדו בפתאומיות שכמעט גורמת לי להתנגש בגבו. מסתובב אלי כדי מחצית. העיניים שננעצות בי נראות תמימות באופן מוזר.

"לבאולינג", ציניות נוטפת מקולי. לאן הוא חושב שיש לנו ללכת, שהוא שואל. התשובה אמורה להיות ברורה מאליה.

"מעולה", הוא זורם עם התשובה שלי, מתעלם לחלוטין מהעובדה שהיא נאמרה כעקיצה. "בואי נקנה פיצה בבאולינג, אני די רעב אחרי ההצגה של הסנדק שלך".

"מנהל הכלא בשבילך", אני מסננת. וידי עולה לכיוון צווארי. אני נשמעת לעצמי כמו תאנוס פתאום. וזה גורם לתחושת גירוד מוזרה לעקצץ בגרוני. "בסוגריים: לא אני בחרתי את הסנדק שלי". וגם אם הייתי בוחרת, רוב הסיכויים שלא הייתי מחליפה את סילבסטר.

"סגור", עכשיו תעני לי ברצינות לאן את מתכננת ללכת, ימינה, שמאלה או להמשיך ישר לתוך הקיר", הוא אפילו לא מסתכל עלי כשהוא מדבר. מה שמצליח להרגיז אותי קלות. הוא חייב להפסיק להתנהג כאילו רצחתי לו את הכלב והשארתי את הראש שלו על הכרית למזכרת.

"מכבסה, לך לכיוון המכבסה, אנחנו צריכים להחליף בגדים", אני עונה כעבור רגע של מחשבה, מחווה בידי על מדי הסוהר שלי ואז עוברת להצביע על מדי האסיר שלו. המדים מטפטפים ושלוליות נקוות תחת לרגלינו. "ועדיף מוקדם ככל האפשר".

קאיוס חוזר לצעוד מבלי להוסיף מילה, פונה שמאלה לכיוון אגפי המקלחות והמכבסה. הצעדים שלו גדולים, רחבים. כיאה לגבר גבוה. גבו זקוף בעוז כאשר הוא הולך. וכל חזותו משדרת עליונות. וזה מטורף בהתחשב בעובדה שהוא הגיע למקום הכי נמוך שאפשר להגיע אליו.

מבלי משים אני מוצאת את עצמי הולכת אחריו, ועיני נעוצות ביצירת הפאר שלפניי. הוא מתאמן בכלא, זה ברור עוד מההסתכלות הראשונה עליו. אך בד בבד הוא רזה כל כך, כאילו הוא לא אוכל בכלל. הצעדים שלו אולי נראים בטוחים, אבל מהסתכלות קרובה הם איטיים, עייפים.

"תתחיל לאכול ולישון, אתה נראה רזה יותר והעייפות קורנת ממך". המילים נפלטות מפי עוד לפני שאישרתי להן לצאת לאויר העולם. ואני מתחרטת עליהן באותו הרגע. לא צריך להיות אכפת לי אם הוא אוכל או לא. אם הוא ישן או לא.

"טוב אמא". הוא סינן,  מביט בי מבעד לריסים הארוכים שלו, וההשפעה של מבטו עליי, היה כמו אגרוף בבטן. עד לפני ארבע שנים אהבתי את האדם הזה יותר מאשר את עצמי. ויש בי עדיין חלק שמתגעגע לחברות שלנו.
אך מי כמוני יודעת שאת הרגש הזה הגיע הזמן שאני אהרוג.

אני לא רוצה להתקרב אליו שוב. ועמוק בפנים אני גם לא רוצה להתרחק על אף כל מה שהוא עשה.
או במילים אחרות- נדפקתי.

"את דואגת יותר מדי לבן אדם שהשתמש בך והתחבר אלייך בשביל האינטרס של עצמו, יולי, וזה הופך אותך לפתטית ברמות". הוא מוסיף כעבור רגע. ומשום מה הוא נראה מעוצבן.

התבלבלת קאיוס.
אני זאת שעצבנית עכשיו.

"ואתה גופה", אני מסננת. מתרחקת מעט לאכור. ביד אחת אני מכוונת אליו את הרובה ואת היד השניה אני מתחת כלפי מטה באיטיות, מוציאה אולר מכיס מכנסיי.

"כבר דיברנו על איומי סרק...", הוא עומד שם. זחוח עד העצם. חכה לזה קאיוס, אני אולי לא מסוגלת לפגוע בך. אבל אין לי בעיה שאחרים יעשו את זה.

אני מעניקה לו חיוך זחוח בחזרה, "צפה ולמד", אני אומרת במתק שפתיים, מעבירה את להב האולר על זרועי במהירות, חותכת אותה לאורכה ואחר שומטת את האולר על האדמה.

למערכת העצבים שלי לוקחת מאית השניה להבין מה קרה, וכשזה קורה, הזרוע שלי מתחילה לצרוב. ממש. אני מביטה לרגע אחד קטן בקלח הדם האדום שזולג במורד ידי, מתערבב עם טיפות המים. ואחר כך מרימה אליו את מבטי, קורצת לאישוניו המורחבים בתדהמה.

הוא לא ציפה לזה.

בלי להשתהות אני לוקחת את מכשיר הקשר ומפעילה אותו. "אני זקוקה לתגבורת באיזור המכבסה, אסיר תקף אותי, אני חוזרת אסיר תקף אותי", קולי המבוהל עומד בניגוד מוחלט לחיוך השוכן על פני כשאני מסתכלת על קאיוס ההמום.

"צוות תגובה, קיבלנו, סוהרים בדרך אלייך". מכשיר הקשר מתעורר לחיים.

יש משהו אחד ששכחת קאיוס. באלימות אני גרועה. להרוג אני שונאת. אבל בכל הנוגע לתכסיסים ותחבולות אני הראשונה. אם היה פרס נובל למניפולטביות, אני הייתי הזוכה.

"חתיכת כלבה", הוא מסנן בזעם קר כאשר ההבנה סוף סוף נוחתת במוחו. מי כמוהו יודע שהתגובה של סילבסטר לתקיפת הסוהרים שלו לא נחמדה בלשון המעטה, ואם הסוהרת המותקפת היא אני, סילבסטר יוצא מגדרו כי לאמלל את חייו של התוקף.

"תהיה חזק קאיוס דבלין, תהיה חזק".

___________________________________________
חשבתי הרבה אם לפרסם היום או לא, האם זה יום מתאים בכלל.
מאתמול אני רק בוכה, כל סרטון על משפחת ביבס שובר אותי מחדש. והכי גרוע החלק שזו אפילו לא שירי. ובשעתיים האחרונות רק חיפשתי בריחה. מה לראות, מה לקרוא, מה לשמוע, רק לא לחשוב...
ובגלל שהבנתי שכמוני יש עוד הרבה שמחפשים בריחה החלטתי כן לפרסם את הפרק בתקווה שתבינו את הכוונה שלי.

הספר מוקדש לכל אלו שביקשו ממני ספר גם עם אהבה הטרו ולא רק ביאל.
בעיקר ל- YZ-ART שבזכותה ישבתי לחשוב על רעיון מיוחד לסיפור אהבה רגילה. וזה הזמן והמקום גם להודות לך על התמיכה, העזרה בביסוס הסיפור (סילבסטר כאילו דעעע) וכמובן על העזרה להפוך את הכריכה המהממת לוואוו אחד גדול.🤍

שנדע ימים טובים יותר🙏🏻