פרק 52: חטיפה – חלק ב:

הוא חייך בחולניות, חשקתי לעברו שיניים. "תוריד את החיוך הזה, וויל. תשחרר אותי!" צעקתי. הוא לא הזיז שריר אך החיוך ירד מפניו שנהפכו לכעוסות. הוא נכנס לתא לאחר שפתח את דלת הסורגים. הוא התקדם לעברי ואחז בזרועי, מקים אותי ממקומי, שרשראות הברזל מרשרשות בעוד נעמדת על רגליי בחולשה. וויל שיחרר את ידי ורגליי מהאזיקים ומיד אחז בידי. "שלא תעזי, קלריסה. אני לא כמו הארי." הזהיר אותי, חייכתי אליו במרירות, "ברור שאתה לא, וויל. אתה הרבה יותר גרוע."

וויל התעלם מההערה העוקצנית שלי ומשך אותי מהזרוע אחריו לכיוון מדרגות מעוקלות שהובילו למסדרון ארוך וצר בעל חמישה דלתות לבנות. שמתי את ידי על עיני מאחר והאור הכה בעיני, אור שלא ראיתי יממה. "בואי, קליירי." וויל אמר והמשיך לגרור אותי אחריו.

מעולם לא חשבתי שוויל יהיה זה שיחטוף אותי בשנית. מעולם לא חשבתי שיחטפו אותי שוב. מעולם לא חשבתי... כי הארי היה לצידי, ועם כמה שזה נשמע מוזר, הוא הוכיח את עצמו; הוא הוכיח שלא יפגע בי עוד. שהוא מצטער. ובדיוק שחשבתי לתת לו הזדמנות וויל חטף אותי.

וויל נעמד לפתע והתנגדתי בחזהו שהיה מופנה אלי, אני מרימה אליו את מבטי ושואלת בכעס, "למה עצרנו?"

הוא רק מגחך ומסתכל בעיני, "סתם, רציתי לראות את העיניים שלך." אמר, מבטו ממוקד בעיני. "יופי, ראית, עכשיו, תשחרר אותי!" רקעתי ברגליי כמו ילדה קטנה, וויל גיחך, "לעולם לא, נסיכה שלי." לחש והדביק נשיקה לשפתיי. "אתה מפלצת." ירקתי. אין לו זכות לקרוא לי נסיכה, רק להארי מותר לקרוא לי כך.

[הארי]

"ליאם, נייל, לואי, משהו חדש?" שאלתי את הבנים בלחץ, לואי גנח בתסכול ובכעס. "בפעם האלפיים, הארי. כשנדע נודיע לך." ליאם ונייל הסכימו עם דבריו.

שמעתי על המקרה שקרה לליאם ולראין. אני יודע שהוא נתן לו את התיקייה אך אני לא כועס, אני יודע בשביל מי ראין עובד מאחר ואנו קשורים, איכשהו.

בהתחלה, כשהצעתי לראין לעבוד איתי הוא סירב ואז הלך לוויל. אני לא יודע למה. אוקיי, אני כן יודע, ראין הוא כמו אחיו הקטן של וויל ולכן הם קשורים יותר.

אני לא יודע מה קורה עם הנסיכה שלי, אנחנו מנותקים לגמרי. אני לא מאמין שלא הצלחתי לשמור עליה מפניו. "אני יודע מי זה!" צעקתי לפתע, כל הראשים הסתובבו אלי בשאלה ובציפייה. "זה וויל." אמרתי, גאה בעצמי על שגיליתי את זה לבד. "הזין הזה... אני לא פאקינג מאמין!" לואי צעק וחבט במסך של המחשב, הרמתי לכיוונו גבה. "אופס?" הוא אמר בחיוך קטן והתחלנו לצחוק, אך הפסקנו ברגע שליאם שם את המחשב שלו על השולחן ולחץ על כפתור כלשהו במקלדת.

"אז, הארי, אני מניח שאתה מכיר אותה," קולו של וויל בקע מהמסך וכולנו התקבצנו לראות מה הולך שם; קליירי הייתה קשורה לכיסא; ראשה מושפל ושיערותיה מסתירות את פנייה המושפלות, גבה עולה מעלה ומטה במהירות ויבבות בוקעות מהמסך, מה שמעיד על כך שהיא בוכה. "פאק! וויל, חתיכת שמוק מזדיין! שלא תעז לפגוע בה!" צעקתי, הווריד בצווארי בלט. אני לא מאמין עליו, הוא כזה... אוח.

הוא חייך ברשעות, "הו, למה שאפגע בפרח היפה הזה, הארי?" שאל, קולו ארסי. חשקתי את שיניי בעוד שהוא ממשיך לדבר. "אז ככה, קלריסה לא חוזרת אליך, הארי, היא שלי עכשיו. אך ורק שלי!" המסך השחיר. מצמצנו בעינינו כמה פעמים והעברתי את מבטי ללואי. "מצאת את הכתובת?" שאלתי אותו, הוא הנהן אלי. "כן, קליירי תשוב אליך עוד השבוע."

♧♢♡
האומנם, הארי?
עוד מתחחח
אני כבר עובדת על פרק 55 והמטרה לא משתנה.

והעלתי סיפור חדש שאתם יכולים למצוא בפרופיל שלי... אשמח אם יהיו לו יותר הצבעות ותגובות...

מטרה:
(30) - הצבעות.
(30) - תגובות.
סומכת עליכם שתצליחו❤