פרק 51:

[כללי]

ראין נעמד ליד דלת חדרה הסגורה של קלריסה. הוא ידע שעליו להרדים אותה ולצאת מהבית בלי שאף אחד יבחין, אך הוא גם ידע שיש לו עשר דקות. לאחר הביקור שלו עם הבוס שלו, הוא הלך לדבר עם ליאם, נייל וסטייסי.
השיחה לא הלכה כמתוכנן; הם סירבו להצעתו:

"ליאם, נייל וסטייסי, יש לי שאלה." ראין אמר. כרגע, הוא לא אחד התלמידים של ליאם ונייל. "תשאל." אמרה סטייסי באדישות בזמן שהיא מסתכלת על ציפורניה הוורודות. "אני צריך שתבואו איתי." אמר ראין, ליאם הרים גבה. "זו לא השאלה שלך." קבע. נייל הסתכל עליו בהערצה. "מה אתה רוצה?" נייל נהם לכיוונו של ראין. "שתבואו איתי." ראין אמר בנוחות, נוחות שרק עצבנה את ליאם ונייל יותר ויותר. "אתה יודע, נייל. החבר שלך נתן לי טפסים של קלריסה." אמר ראין בהתגרות, ליאם הידק את לסתו ואילו נייל הסתכל עליו באכזבה וכעס. "למה?" לחש בקול רועד, ליאם הוריד את מבטו כדי להסתכל על המלאך שלו. "כי הוא מחזיק בהם." אמר בקצרה, נייל מיד הסתכל על ראין בכעס, "תשחרר אותם!" התעצבן. ליאם הרגיע אותו ולחש לו, "זה לא משנה, ניילר. לא עכשיו."

*

במהירות אך במיומנות ראין נכנס לחדרה של קליירי, היא ישנה וזה הקל עליו. הוא התקרב אליה ושם על פיה ואפה את הבד עם החומר המרדים. קליירי, נשמה את החומר והתעלפה. ראין עילף אותה כי לא יכל להסתכן בכך שתתעורר, אחרת הייתה צורחת והיו מגלים אותו.

*

בבוקר, קליירי מצאה את עצמה קשורה לאזיקים בחדר קטן וחשוך. היא לא ידעה איפה היא או, מי חטף אותה, שוב. היא רק ידעה שמי שחטף אותה רצה להתנקם בהארי. וזה כי הארי הזהיר אותה, ואמר לה להיזהר, אך היא לא חשבה שיחטפו אותה בשנתה.

*

"לעזאזל לואי! היא נעלמה!" הארי צעק ומשך בשערות ראשו הארוכות. הוא הלך בסיבובים בסלון ביתו כשלואי יושב על הספה כשמחשב הלפטופ על ירכיו והוא מחפש אחר קליירי. "אני יודע שהיא נעלמה, ראיתי בעצמי. אך פאניקה לא תעזור עכשיו." לואי אמר בבגרות, אך בתוכו היה לחוץ עד מאוד. הוא לא מצא שום רמז לקליירי. החביאו אותה טוב מידי.

*

"ראין!" ליסה צעקה לראין ועפה לזרועותיו כשהיא מתייפחת, "מה קרה, בייבי שלי?" ראין שאל אותה למרות שידע מה הסיבה לדמעותיה. "ק-קליירי," אמרה, ראין הרגיש איך ליבו נצבט כי ידע שהוא הגורם לכך, או לפחות אחד הגורמים. "מה... מה קרה לקליירי?" שאל בהיסוס בעוד שהוא מנגב את דמעותיה שלא מפסיקות לזלוג על לחייה הוורדרדות של ליסה. "היא נעלמה!"

*

"עשית עבודה טובה, ראין. אני גאה בך." אמר הבחור בעל העיניים הירוקות. "תודה, בוס." הודה לו ראין. למרות שבתוך תוכו, רק רצה להכות אותו עד מוות. הוא שנא אותו. הוא שנא אותו על מה שנגרם מחטיפתה של קלריסה, עכשיו ליסה שלו שבורה, והוא יודע שזו אשמתו.

*

"תוציאו אותי מכאן כבר!" קליירי צרחה, הוא ירד למטה, למרתף שבו הייתה. עיניו הירוקות בהקו בחושך, ככול שהתקרב קליירי הצליחה לזהות גם את תווי פניו המשורטטות וגם את שיערו הגלי. "שלום, קלריסה." אמר בקול עמוק, צרוד וחולני, כמו החיוך שהתפשט על פניו. קליירי חשקה שיניה ואמרה בקול מהול בארס, "שלום, וויל."

♧♢♡
הגעתן למטרה!
אני מאוד גאה בכן. באמת.
סוו, וויל הרשע שלנו...
אוקיי, אז אני מצרפת את זאין בהפשך הסיפור, לא דמות ראשית אלא משנית; כמו שצירפתי את בריאנה ואז הרגתי אותה, רק לקצת יותר פרקים וקצת יותר רשע ומצמרר.

אז תכינו את עצמכם נפשית, זה לא עומד להיות קל.

סתם צוחקת.. אבל כדאי שתכינו את עצמכן נפשית לפני כל סיפור שלי, כי העבר וההווה משפיעים על הכתיבה שלי.

מטרה:
(30) - הצבעות.
(40) - תגובות.

אני שוקלת את האפשרות לעשות מטרה רק להצבעות... אני מאוד מקווה שהמספרים יעלו בחזרה כמו בהתחלה..