פרק 29: עוד קצת זמן:

רעש הצלצול נשמע, מודיע שנגמרה השעה הראשונה.

וויל ליווה אותי ללוקר שלי ולפתע מליסה הגיעה ונחנקה מרוקה. "היי אחות קטנה." וויל אמר לה והיא העבירה את מבטה ממנו אלי כמה פעמים עד שדיברה בקול מבוהל ולחוץ, "קליירי, אני יכולה לדבר איתך?" ולקחה את ידי ולא חיכתה לתשובה ממני. היא הובילה אותי לאחת הפינות בבית הספר והסתכלה מאחוריי בלחץ כל רגע. "מה את עושה איתו?" שאלה בלחץ ובפחד, "הוא החליט להסיע אותי לכאן," אמרתי במשיכת כתפיים אדישה למרות שבתוך תוכי ממש פחדתי, ליבי האיץ את מהירותו כשאמרתי את המילים הבאות, "עד כמה זה נורא?"

"אין לך מושג עד כמה נורא זה, את לא מכירה את וויל?"

"מין הסתם שלא אכיר, זו שנה ראשונה שלי בעיר." שיקרתי, אך לא הייתה לי ברירה, אסור לה ~או למישהו אחר~ לדעת את עברי. "זה ממש נורא, קליירי. הוא מסוכן. שמעת במקרה שבכל בית ספר חייב להיות באד בוי, נכון?" שאלה והנהנתי בהיסוס. "אז הוא אחד כזה; הוא סוחר סמים, מעשן, דופק וזורק, לא לומד... להמשיך?" היא מנתה באצבעותיה את הדברים שאמרה. הנדתי בראשי, "זה מספיק בשביל לגרום לי להתרחק." אמרתי ופתאום ראיתי את הפחד בעינייה מתגבש והרגשתי נשימה חמה על צווארי, הסתכלתי עליה במבט שואל והיא סמנה עם שפתיה 'וויל.' ללא קול. הוא עטף את זרועותיו סביב מותני והצמיד אותי עוד קצת לגופו. הוא עישן לפני כמה זמן, אבל לא הרבה זמן. ניסיתי להתרחק ממנו אך הוא רק הידק את אחיזתו במותני ושתל נשיקות על כתפי. "את מתכוונת ללכת, מליסה?" וויל שאל אותה בקול מאיים ומפחיד, היא שלחה לי מבט מתנצל ורצה מהאזור בו עמדנו. "ו-וויל, ע-עזוב." אמרתי כשניסיתי למשוך את עצמי ממנו, "ע-עזוב א-אותי." אמרתי יותר בנוקשות. הרגשתי את פיו נושך את תנוך אוזני, "למה, בייב? את לא נהנית?" שאל בקול צרוד וסקסי. "היא אמרה לך לעזוב, לא?" קול עם מבטא אירי נזף בוויל אך הוא לא עזב אותי, הרמתי את מבטי וראיתי את נייל, אחד מחבריו של הארי, אבל מה הוא עושה כאן?

"הו, היי קליירי," אמר בנימה אגבית. "אחת, שתיים ו...שלוש." לחשתי ובדיוק אז נייל צעק בהפתעה. "קליירי?! וואו, אדוני הצעיר, עזוב אותה," נייל אמר בנימה סמכותית פתאום, אך וויל לא עזב. "למה לי?" שאל באדישות והידק את אחיזתו במותניי, שוב, זה כבר כאב ולחץ לי. "ו-וויל, א-אתה מכאיב ל-לי." לחשתי בתקווה שנייל לא שמע, והוא לא, למזלי. אחיזתו של וויל הרפתה קצת ממותני ואיך שזה קרה זינקתי קדימה בפחד. הסתכלתי על וויל וראיתי את הארי.

הוא התקרב אלי ואני התרחקתי. כל צעד שלו זה שני צעדים אחורה שלי. פחדתי.

התנגשתי בקיר והחלקתי עליו עם גבי, קיפלתי את רגליי לחזי וכרכתי סביבם את ידי ואת ראשו הנחתי עליהם ובקהות חושים דמעות של פחד יצאו מעיני.

יד הונחה על כתפי, היא בהחלט לא היד של וויל. הרמתי את ראשי והופתעתי לראות את הארי. מה הוא עושה כאן? אה, נכון, ליאם. אבל איך הוא ידע?

"קליירי, הכל בסדר?" שאל בדאגה. לא, אני לא בסדר. הלוואי והייתי בסדר, אני לא בסדר בגללך. אתה הרסת אותי! בגללך יש לי התקפי חרדה! בגללך אני מפחדת מבחורים! בגללך אני בקושי אוכלת, אתה הרעבת אותי! הסתכלתי עליו במבט רצחני אך המבט הזה לא החזיק מעמד הרבה זמן ופשוט נפלתי עליו בחיבוק, הוא ואני היינו מופתעים מאוד ממה שעשיתי, אך זה לא מנע ממנו לעטוף את ידיו סביבי ולמחוץ אותי כנגדו, אך זה לא כאב לי להפך זה היה נעים, הרגשתי טוב. הרגשתי נאהבת. אך הכל התנפץ כשנזכרתי מה הוא עשה לי והתרחקתי ממנו במהירות. הוא היה מבוהל ומופתע ו... עצוב? אני חושבת שגם כועס. "אני מצטער על כל מה שעשיתי לך, קליירי. על הכל." לחש בכאב. "אני מצטערת הארי, אבל לא אוכל לסלוח לך. לא בזמן הזה, תן לי זמן." לחשתי והוא הנהן, "כמה שאת צריכה, רק, תתרחקי ממנו, תתרחקי מוויליאם." אמר בנימה דואגת והנהנתי אליו. קמתי מהרצפה וגם הוא וניערנו את בגדנו. "איזה שיעור יש לך עכשיו?" שאל אותי, "ספורט - הו, אני צריכה ללכת. ביי." צעקתי בזמן שרצתי. זו הייתה השיחה הראשונה הנורמלית שלנו מאז... נצח. ואת האמת, אהבתי אותה. אבל כמו שאמרתי, אני צריכה קצת זמן, או ש, לא?

♚♔♚♔
אוו, הם הצליחו לנהל שיחה אחת נורמאלית.
טוב, מכאן הסיפור של קליירי הולך ומסתבך, פלאשבקים מהעבר יצוצו.
המשפחה מתאחדת שוב בעקבות אירוע כלשהו.
וכנופיות חדשות מצטרפות.

הייתי חייבת להוסיף את זה, אבל כל מילה נכונה.
מטרה:
(25) - הצבעות.
(50) - תגובות.