פרק 17:

[קליירי]

למה האלים כל כך שונאים אותי? האם הם אוהבים לראות בסבלי? האם הם יושבים עכשיו וצוחקים על כמה פטטית אני? על זה שנאנסתי פעמיים? על זה שאחיי מתו? על זה שהורי אכזריים? האם הם צוחקים על כך שנחטפתי? האם הובאתי לעולם בתור סדרה קומית לאלים? או שמה השדים הם אלה שמתכננים בסיבלי? האם השדים אוהבים לראותי סובלת? האם באמת הם כרגע יושבים וצוחקים עלי? האם הם נהנים לראותי נאנסת? האם הם נהנים לראות אותי ברגעי חולשתי? האם אלו הסיבות לכך שאני לא מתתי עדיין? או, שמה אלוהים אוהב לראות בסיבלי? האם אני איזהשהו סרט קומדיה בשבילו? האם הוא עכשיו יושב ואוכל פופקורן בעוד שאני סובלת? האם, באמת ובתמים, אלוהים שונא אותי עד כדי כך שהוא נהנה לראות בסבלי?

עמדתי במקלחת, החלטתי לשים לזה סוף. החלטתי שלא משנה מה אני מנסה שוב פעם, והפעם נעלתי את דלת המקלחת. אני מתכוונת לשים לזה סוף. אני לא מסוגלת יותר. אני נשברתי, נהרסתי, אני לא מסוגלת עוד לראות את פניו.
הוא לקח ממני הכל, אבל עכשיו? עכשיו הוא לא יקח את חרותי, הוא לא יקח את הדבר היחידי שיושיע אותי.

אחזתי בסכין הגילוח והעברתי אותו על עורי, בהתחלה חלש ולאחר מכן דלחצתי חזק יותר ומלמלתי את הסיבות;

"חתך ראשון- על זה שאני מכוערת,
חתך שני- על זה שאני נאנסתי פעמיים,
חתך שלישי- על זה שאני טיפשה,
חתך רביעי- על זה שעברו ארבע שנים ממות אחי,
חתך חמישי- על זה