אפילוג:

"אני רוצה להגיש תלונה."

"על?"

"אונס, חטיפה, סדיזם, עוד?"

"אין צורך. מי הפושע?"

"הארי. הארי סטיילס."

"אין מצב, את משוגעת." הוא מתרחק מהשולחן, נעמד. האישה נעמדת מיד אחריו. "אני לא משוגעת, הוא אכזרי! הוא צריך לקבל מאסר עולם!" היא צועקת, השוטר מנענע בראשו בהיסטריה, "תקשיבי, גבירתי, אני לא יודע מה איתך, אבל החיים שלי חשובים לי." הוא אומר לה, היא מזעיפה פנים, פותחת את פיה בכדי לומר משהו אך הוא ממשיך לדבר, "ולא אכפת לי אם הוא אנס אותך או חטף אותך, אני רוצה להמשיך לחיות." היא מגלגלת עינייה בזלזול, "אחד, הוא לא אנס אותי אלא את בתי. שניים, החיים שלה חשובים יותר משלך!" קולה הופך לצעקה לקראת הסוף, השוטר מנענע בראשו ומתקדם לכיוון הדלת, האישה פוערת את עינייה בהלם ומהדקת את לסתה, "איך שבא לך, אבל אני לא מתכוון לעשות זאת. הוא יהרוג אותי ואת משפחתי." הוא אומר, פותח את הדלת ומסמן לאישה לצאת, היא נעמדת מולו, קוראת את הכיתוב על התג שלו בעיניים צרות. "אוקיי, ליאם, איך שתרצה. רק שאתה תשלם לטיפולים הפסיכולוגיים שלה." היא אומרת, בתקווה לאיים עליו, אך הוא מגחך בזלזול, "אוקיי, זואי, אין בעיה." ובמילים אלו, היא יוצאת והוא סוגר אחריה את הדלת ומתיישב ליד השולחן, מחכה לאהובו שייכנס בדלת. משהו שקורא שניות אחרי שמתיישב.

-

המכונית נעצרת, הוא פותח את הדלת וממהר לעקוף את המכונית, פותח את דלת הנוסע ומושיט לה את ידו.
היא אוחזת בידו ויוצאת מהמכונית, שולחת אליו חיוך לחוץ והוא משיב לה באחד מרגיע, שגורם לגומה להופיע במעומעם. הבחור מוביל אותה כשמחזיק ידה בגובה הכתף, היא לבושה בשמלה תכולה, צמודה בקמורייה הנשיים ואורכה עד מחצית ירכייה, השמלה בעלת מחשוף בחזה ובגב אך ארוכת שרוולים.

הוא לובש חליפה בתכלת בוהק, אך החולצה שלבש מתחת היא שחורה בעלת עיטורים בצבע חום בהיר. היא נועלת נעליים לבנות בעלות עקב קטנטן, הוא נועל נעליים שחורות ומבריקות. עכשיו שקיעה, הוא מוביל אותה לקו החוף, צמוד למקום בו המים מגיעים בגאות. הוא נעמד, מסובב אותם כדי שיביטו אחד לשנייה בעיניים, הוא אוחז גם בידה השנייה ומרים אותן לפיו, נושק לאצבעותייה הקטנות. היא מחייכת בביישנות, קמטים קטנים נוצרים ליד עינייה האפורות, הוא משיב לה בחיוך אוהב, מראה לעין את הגומות שלו, שפעם חשבה שהן יכלו להיות יותר יפות אילו לא היו עליו, אך כיום מגלה כי היא אוהבת אותן עליו. היא מגלה שהוא מושלם.

הוא לוקח נשימה עמוקה, כורע ברך מולה ולא עוזב את ידייה, לאחר שהוא רק מסתכל בעינייה מלמטה והיא מלעלה, הוא משחרר את ידייה, מושיט את ידו לכיס האחורי שלו אך לא מנתק קשר עין.
הוא מוציא קופסא קטנטנה וסגולה, מחזיק אותה בשתיי ידיים ופותח, חושף לעינייה האפורות טבעת יהלום ייפהפייה.
היא מניחה ידייה על פיה, בהלם, מנסה לכבוש חיוך בעוד שהמילים שאותן חיכתה זמן כה רב לשמוע מתגלגלות מפיו של אהובה, "קלריסה ריי, אנ-אני מאוהב בך, אני לא מצליח לראות את המשך חיי בלעדייך, אני רוצה להקים איתך משפחה, עם ילדים שבחיים לא יידעו את הסיפור שלנו, של העבר שלנו," הוא פולט גיחוך לחוץ, עיניו מצטערות. "התנשאי לי?" הוא שואל, עיניו הירוקות זוהרות מתקווה ודמעות.

היא משפילה מבט, כובשת את החיוך ושמה על פניה הבעה מצטערת וקרה. "אנ-אני..." היא לוחשת, ליבה פועם בחוזקה, החיוך של הבחור ירוק העיניים נמוג מפניו באיטיות, היא לא מסוגלת לראות את הבעתו השבורה ולכן מחייכת אליו. "כן!" היא מתנשפת באושר, הבחור שב לחייך ונעמד באיטיות, עיניו נוצצות, "כן? מהיום שמך יהיה קלריסה סטיילס?" הוא שואל בתקווה, היא מנידה בראשה. "לא, הארי, לא קלריסה סטיילס." היא אומרת, מביטה בעיניו המבולבלות והתוהות, "אלא קליירי סטיילס." ובזאת, הארי מביט בעיניה, משחיל את הטבעת יהלום לאצבעה ורוכן לעברה, היא מרימה את ראשה ובכך גורמת לכך שייווצר מגע בין שפתיהם, נותנת לפרפרים ולניצוצות לחגוג בתוך ביטנה.

והארי? הארי משחרר את הפרפרים בביטנו, מרגיש אבנים כבדות מוסרות מליבו, מרגיש אותן נעלמות לנצח בתוך תהום שלא נגמרת. הפרפרים חוגגים בביטנו בעוד שהנשיקה מתעמקת אך נשארת עדינה.

השמש שוקעת מאחוריהם, הירח עולה והגלים מתנפצים על רגלייהם, הרוח הקרירה מעיפה את שיערם לכל איזור סביבם, אך בשבילם הזמן עוצר מלכת, בשבילם הם האנשים היחידים בעולם הזה.

בשבילם זו התחלה חדשה, התחלה חדשה של חיים חדשים.

בשבילם כל זה לא היה אלא רק פלאשבק מהעבר שמרגיש כה רחוק בשבילם, אך למעשה קרה לא מזמן.

♧♢♡
אני העלתי האפילוג בתקווה שנשארו קוראות שלא נטשו.
אני מקווה שאתן אוהבות את סוף הסיפור גם אם היה צפוי מראש, לא יכולתי לחשוב על סוף טוב יותר שלא ייגרום לכן לדמעות.
בנימה זו, אני רוצה לומר כמה מילים:
אני יודעת שנזפתי עליכן בפעמים (הרבות) שלא הגעתן למטרה, ואני מצטערת אם פגעתי במישהי בדרך זו או אחרת.
תכננתי להעלות את האפילוג כשתגיעו ל30 הצבעות וכמה שיותר תגובות, אך אני אסתפק בזה.

לפאנפיק יש 61 פרקים, ו 29,100 קוראים, אני מרוצה מהתוצאה למרות שביחס לפרקים זה די נמוך.
אומנם הפאנפיק לא במקומות הראשונים בפאן פיקיישן, אבל לא אכפת לי; העיקר שאני מרוצה מהתוצאה.

אני מודה לכל קוראת וקוראת (גם לאלו שנטשו באמצע אך הצביעו) שהמשיכה לקרוא על אף התלונות והחפירות הבלתי פוסקות שלי.
אני מודה לכל מי שהצביעה והגיבה, באמת, גם אם זו הייתה תגובה בעלת מילה אחת, אני לא החלקתי על זה, וחייכתי בכל תגובה שקראתי.

אני מאוד אשמח לדעת מה אתן חושבות על הפאנפיק, עכשיו כשהסתיים.
לא כולן חייבות להגיב, אך אני מאוד אשמח אם משתמשים אחרים שעיני עדיין לא ראתה יגיבו, גם אם לא הצביעו, אני לא אשפוט.
אני מקווה שכל הקוראות יצביעו לאפילוג, וכך אדע שהכתיבה שלי לא גרועה כמו שאני חושבת שהיא.

למי שמעוניינת, יש עוד חמישה סיפורים בפרופיל שלי וכל אחת מוזמנת לקרוא. בנתיים רק שניים פעילים (מאחר וכל השלושה האחרים -לא כולל זה- גמורים) ואני ממש אשמח אם תצביעו ותגיבו ותפרסמו את הסיפורים שלי.

וגם, אשמח לדעת אם התחברתן לדמויות (כל הדמויות) ומה אתן חושבות על כל אחת (אם אתן מסכימות עם התנהגותה, או רצונותיה).
אני מודה לכל מי שתשתף פעולה וגם מי שלא, זה בסדר.

די, נו, אני בוכה עכשיו. אני לא רוצה לסיים את הסיפור אבל חייבת מאחר ואי אפשר למתוח אותו עוד מבלי לגרום לכן לשיעמום עז, ולכן, אני כל כך אוהבת אתכן בנות ורק שתדעו שאני בוכה נהרות, אבל זה לא הסוף!
לא תיפתרו ממני כל כך מהר, כפי שאמרתי יש לי עוד סיפורים בפרופיל ואשמח אם תקראו אותם ותביעו את דעתכן, וגם יש לי עוד כמה סיפורים שהם בדרך, אז יש למה לצפות.

בנתיים אני כותבת בעיקר גייז (כי נמאס לי מסטרייט) ולא כל אחת חייבת לקרוא, אני יודעת שזה לא הסגנון של כולם וזה בסדר מבחינתי.

עם כל הקושי שבפרידה הזו, אני חייבת לסיים את זה ולסגור את זה אחת ולתמיד, אתן מוזמנות לקרוא את שאר הסיפורים שלי ולהמליץ לחברותיכן.

LOVE YOU ALL , GIRLS !