למישהו פה יש יום הולדתת!! אזז דולביי מזל טוב נסיךך @dolev_stav

נ.מ. זאין-

התעוררתי בחדר אורחים. מה? איך לעזאזל הגעתי לפה?! אני זוכר שהייתי אצל פרי.. זהו. זה כל מה שאני זוכר. "הו, יופי, התעוררתי. קדימה, תתלבש ונצא" ליאם אמר, מאיפה הוא צץ "אממ, ליאם אי הגעתי לכאן? ולמה אנילא בחדר שלי?" שאלתי אותי. "אני אסביר לך אחר כך.. עכשיו לך תשטוף את עצמך, נאכל ונצא" הוא אמר והא לצאת מהחדר אבל עצרתי אותו. "נצא לאן?" לאן הוא רוצה לקחת אותי? כי אני לא רוצה ללכת מהבית. לעזאזל אני רק רוצה לזחול שוב אל המיטה שלי ולא לצאת ממנה יותר בחיים עד שאני אמות. "הו, אתה תגלה מאוחר יותר. יש לך בגדים במקלחת כבר" הוא אמר ויצא. נאנחתי. אין לי מה להתווכח איתו, אולי אני לא רוצה לצאת מהבית או בכלל, המיטה שלי.. אבל כשזה מגיע להחלטות שליאם לוקח אז הוא אפילו ימשוך אותי מהאוזניים אם צריך. ואני לא רוצה שהוא יגע בהם כי הוא תופס חזק וזה מניסיון.

~פלאשבאק~

"זאין אני לא רוצה, אולי תפסיק? אני לא מוכנה לזה!" פרי צעקה עליי. "אה כן? ומה את חושבת שאני? מוכן לזה? לא!! אז אולי תפסיקי להיות כל כך מטומטמת ותעיפי אותו! אנחנו לא מוכנים שנינו כדי לגדל אותו!" צעקתי בחזרה. "מה נסגר עם שניכם?!" ליאם נכנס לחדר שלנו בצעקה. "היא / אני בהריון!" אני ופרי צעקנו ביחד. "היא מ- את מה?! איך לעזאזל זה קרה?! אתם לא משתמשים בהגנה?!" הוא שאל. "אנחנו כן, אבל כנראה שהקונדום קרא וזה מה שקרא" אמרתי לו. "אנחנו רק בני 20 פרי, אנחנו לא יכולים לגדל אותו" אמרתי לה. "לך מפה" היא אמרה. "מ-מה?" שאלתי. "פשוט, לך מפה" היא אמרה מרימה את קולה. נאנחתי ויצאתי מהחדר.

"תלך גם אתה!" שמעתי אותה צועקת מאחורי הדלת שטרקתי. לא שמעתי יותר כלום אחרי זה. כי ירדתי למטה וישבתי על הספה מול הטלוויזיה הכוויה. "קום עכשיו! ולך תגיד לה שאתה מצטער" ליאם אמר בקשיחות וצעד לכיווני. "כן, אני מצטער. על זה שהיא בהריון! זה לא היה אמור לקרות!" אמרתי בקשיחות. "תעלה למעלה עכשיו שאני לא אצטרך להגיע אליך" הוא אמר באזהרה. "מה אתה כבר יכול לעשו- אייהה ליאם תעזור אותי!!" נקטעתי מהצעקה של עצמי. הוא מושך אותי מהאוזן אל פרי. דאמיט הוא מחזיק חזק. "ליאם אני רציני, תשחרר אותי-" "או שמה? אה? אתה לא תעשה לי כלום. עכשיו כנס לחדר ואני לא רוצה לשמוע אותכם רבים שוב" הוא אמר ודחף אותי לחדר.

~סוף פלאשבאק~

נכנסתי לשירותים וראיתי שעל מכסה השירותים יש בגדים. התפשטתי ונכנסתי להתקלח.

אחרי שגמרתי התחלתי להתלבש.. לשבתי את גופייה הלבנה שליאם שם פה ואת המכנס כדורסל השחור שהוא שם. "הנה, אני מוכן, אתה מרוצה עכשיו?"שאלתי כשירדתי את המדרגה האחרונה. "כן, אתה רעב?" הוא שאל. "לא" הנדתי בראשי. "טוב, בסדר. אז בוא נצא" הוא אמר נאנח. אני באמת לא רעב. כשהיא.. הלכה. איבדתי את כל מה שהיה לי (חוץ מהבנים). את הרעב, את השמחה, ,האהבה.. האישה שלי. אני כל כך אוהב אותה! אני רוצה אותה בחזרה. גם אם אני אצטרך למות בשביל זה. זה לא הגיע לה. זה גם לא הגיע לי. זה לא הגיע לאף אחד שהיא הייתה חשובה לו. "אולי אני אשאר פה.. ואתה תלך לאן שאתה לא רוצה ללכת?" שאלתי לפני שיצאי מהבית. "לא, אתה בא גם ואני לא שואל אותך, אלא אם כן אתה רוצה שאני אבוא אוב כמו מה שקרה לפני שלוש שנים" הוא אמר והתחיל להתקרב אליי. "לא לא, אני בסדר, אני אבוא, אתה זוכר את זה בכלל?" שאלתי לא מאמין שהוא זוכר את זה. "כן זאין, אני זוכר את זה טוב מאוד. חוצמזה שהילד שלך עכשיו בן שלוש כבר" הוא אמר. "זה לא הילד שלי" אמרתי לו נאנח. "זה כן ואתה יודע את זה, הוא בא ממך ומפרי" הוא אמר. "כן, אבל אנחנו לא גידלנו אותו. והוא הגיע בטעות" אמרתי. "אל-" "פשוט אל, ליאם. אני לא מתמודד טוב בכל מקרה עם  המוות שלה. אז די" אמרתי לו קוטע אותו. "אוחח ליאם אולי אני יחזור הביתה? אין לי כוח" אמרתי לו. "אני לא הולך לבד. אתה בא איתי ואני לא שואל אותך.. אתה צריך את זה" הוא אמר. "צריך את מה?" שאלתי. "את האימון" הוא אנעה. "אבל אני לא רוצה! אני רק רוצה לחזור למיטה ולטבוע בצער שלי"

נ.מ. לורן-

התחלתי לאמן את לירוי, הילד בן ה-15 שבא ללממוד איגרוץ פה במכון של אבא שלי.

****סטופ****

אני לורן טייט, הבת של ג'ייסון טייט. אבא שלי הוא מנהל מכוני איגרוף בכל מיני מדינות.עוד לפני שנולדתי, הוא כבר היה בעסק, אני בת 20, גבוהה, רזה אבל לא כל כך. מתאגרפת דהה.. כל מי שיש לה אבא שבעיסוק הזה בטח מתאגפרת.. מגיל צעיר אני למדתי איגרוף. כשחושבים על זה? התחלתי ללמוד בכיתה ב'. יעכשיו? אני מאמנת פה. יש לי שיער חום. הוא מגיע לי לקצת מאחורי הכתפיים והוא ישר. כאילו חלק. אני אוהבת לשיר, אבל אף אחד חוץ מהחברה הכי טובה שלי אודרי, שהיא גם המזכירה פה במכון, לא יודע את זה. אין לי חבר, אבל אני גם לא כל כך לחוצה לגבי זה.

****סף עצירה****

"עכשיו, בעיטה באוויר. כמו שלימדתי אותך אתמול" אמרתי לו. הוא עשה את זה בהצלחה אבל משהו בנחיתה השתבש והוא נפל על הרגל שלו. "הו אלוהים, לירוי אתה בסדר?"מיהרתי אליו. "כן, כן. אני בסדר. בואי ננסה שוב" הוא אמר. "אתה בטוח? אני לא רוצה שתיפגע ברגל יותר. אני חושבת שנלך לבדוק את הרגל שלך קודם" אמרתי לו. "לור, אני בסדר" הוא אמר וקם אבל לפתע הוא פשוט עצר. "לא חשוב, אולי זה רעיון טוב ללכת לאחות" הוא. מיד הנהנתי ושמתי את ידו מאחורי צוואי. שיט, זה הכל באשמתי. אני גרמתי לו לזה אני כל כך מטומטמת!

"קדימה אודרי! זה אני תני לי להיפג איתי!" מישהו צעק מחוץ לחדר. "ליאם מספיק, אני יודעת שזה אתה ואני יודעת שאתם חברים קרובים מאוד אבל היא מאמנת עכשיו!" אודרי החזירה לו. פתחתי את הדלת וראשם של אודרי וליאם ועוד איזה מישהו הופנו אלינו. "נו אלוהים לירוי אתה בסדר? אודרי שאלה אותו כשהיא התרבה אלינו. מעניין מי זה האיש הזה שליאם הביא. הוא ניראה נורא. יש לו עיניים אדומות כאילו הוא לוקח סמים וזה מפחיד. יש לו שקיות מתחת לעיניים וראו שהוא עשה מקלחת לפני שהגיע לכאן אבל זהה לא עזר לו כל כך הרבה. "מזה כל הצעקות האלו?" שאלתי אותם. "ליאם שלנו פה, רוצה להיפגש איתך ואני אמרתי לו שאת מאמנת עכשיו אבל לא.. הוא חייב לפגוש אותך עכשיו" היא אמרה בדרמטיות ושמעתי את הבחור מגחך. "לירוי יספר לך בזמן שתקחי אותו לאחות בסדר? אני כבא בוא" אמרתי והיא נעמדה בצידו השני של לירוי ושמה את זרועו סביב כתפייה והם התחילו ללכת אחרי שאחיזתי בכתפיי השתחררה. "י ליאמו.. במה אני יכולה לעזור לך?" שאלתי את ליאם. "אני רוצה ללכת לאולם עם השקי אגרוף ולתת לו להתאמן, אבל בגלל שאני יודע שבלי אישור שלך אנ-" "ליאם זה בסדר, אני סומכת עליך. אני אביא לך את המפתח" אמרה והתכלתי אל השולחן של אודרי. נתתי לו את המפתח. "הנה.. אני אלך לאחות עכשיו. אני צריכה לדעת מה קורה עם לירוי" ועם זה.. רצתי משם..

----------

וווההוווו הנה פרקקקק

זהווו

גמרתייייי . סופסוףףף

אני אוהבת לכתוב את זה, תודה על הכל..