Enzo (werewolf fiction) — Chapter nine: Can't Control Me:

למחרת, ריף נכנס לחדרי עם חיוך ענק. אני מרים אליו גבה, עדיין מכורבל מתחת לשמיכה. "בוקר טוב!" הוא קורא כשעושה דרכו לעברי. קובר את ראשי מתחת לשמיכה, אני גונח בעייפות, מחפש את התנוחה הנוחה שהייתי בה, אך לשווא. "זה כבר כמעט צהריים, לואן," ריף מגחך. "הצלחתי לשכנע את אלפא אנזו לתת לך לצאת להסתובב קצת בחוץ, אבל אם נתעכב הנחמדות שלו עלולה להסתיים..." ריף כמעט לוחש את המשפט האחרון. אני עוצם את עיניי בחוזקה. לרגע, שכחתי שאני אסיר בבית הלהקה שלי.

אני מעיף את השמיכות ממני, עכשיו זעם לוקח אחריות על כל תנועותיי. "הוא לא האלפא שלי. הוא לא מחליט עלי." אני כמעט רוטן. אינני מביט בריף כשאני ניגש לארון לבחור בגדים. "בן של זונה. אני סטודנט, יש לי חיים מחוץ לעולם הקטן שלו, הוא לא יכול לכלוא אותי כאן." שפתיי מתעקלות בזעף. היותי אומגה אומר שאינני מפריש הורמונים של זעם חזקים כמו של אלפא, אבל אני עדיין יכול להרגיש ריף מתכווץ מאחורי. "ה-היי, לואן, א-אף אחד לא אמר שהוא הולך לכלוא אותך כאן לנצח... אני בטוח שאם תסביר לו שאתה צריך ללכת ללמוד הוא ייתן לך-"

"אני לא צריך את הפאקינג אישור שלו, ריף!" אני נוהם בניבים חשופים, ריף ממצמץ ולוקח צעד אחורה, ידיו מושטות לפני. "ב-ברור, א-אתה צודק," הוא מגמגם. הפחד בעיניו מחזיר אותי לעשתונותיי. אני לוקח נשימה עמוקה בניסיון להרגיע את עצמי. "א-אני מצטער, ריף. הכעס הזה, הוא לא מכוון אליך." מסתובב בחזרה לארון, אני לוקח בגדים באקראיות. "אנ-אני יודע, לואן, זה- זה בסדר." אבל זה לא בסדר. אני יכול לספר זאת לפי הפחד בעיניו.

הרעד בידיו לא חודל גם כאשר אנחנו יוצאים מבית הלהקה. למעשה, הוא מחוויר יותר ברגע שאנחנו עוברים את דרייק בדרכנו לדלת. "מאריקון מסריח," דרייק נושף, מתנגש בכוונה בכתפו של ריף. הבדלי הגודל בניהם ברורים לכל, ואין זה מפתיע כשריף נופל כנגדי. אני ממהר לייצב אותו, אך לא מעז לשאול לסיבה בגינה דרייק שונא את ריף כל כך.

במקום זאת, אני שואל מה זה מאריקון. לו ריף יכול היה להחוויר יותר, אני בטוח שהוא היה נצבע לבן יותר משלג. הוא גומע רוק בכבדות, עיניו מביטות על כל דבר פרט עלי. "זה- זה..." ריף מגמגם, "...פאגוט." הוא מצייץ, חלש כך שאני בקושי שומע. עיניו עכשיו מקבילות לרצפה. זרועותיו סביב גופו. אנחנו עומדים במבואת הכניסה של בית הלהקה. "א-אני אבין אם- אם לא תרצה להיראות איתי עכשיו, לואן," לבי כואב, אני פוער את עיניי. הלהקה שלו אמנם כבשה את שלי, אבל ריף הוא לא הלהקה שלו... נכון?

"ל-למה שתגיד דבר כזה, ריף? אין דבר רע בהעדפה שלך." אני אומר לבסוף. דמעות מעקצצות בעיניי כשריף מביט בי בעיניים פעורות, מופתעות, כאילו זה הדבר האחרון שציפה לשמוע. רק מי פגע בך, אומגה, שהפכת להיות כל כך... שאיבדת את האמונה שלך באנשים?

"אני- לואן, אולי לא הבנת נכון... אני הומו, לואן." הדרך בה הוא אומר את זה, כאילו זה הדבר הנורא ביותר בעולם; בקול כזה חלש... אני מכריח את שפתיי להימתח לחצי חיוך, למרות הכאב שאני מרגיש כלפיו. "הבנתי את זה, ריף. זה פשוט לא משנה באמת. אתה ריף, הראשון בלהקה המזדיינת שלכם שנחמד אלי באמת."  ריף פוער את עיניו לדברי, כאילו לא ציפה לשמוע דבר כזה. אני טופח על כתפו ולוחץ אותה, מחווה בראשי לכיוון הדלת. ריף מהנהן בראשו, דמעות בעיניו. אני בטוח שבראשו מסתחררות מחשבות אפלות והוא אינו מאמין לי, אך למרות זאת, הוא מעלה חיוך על פניו כמעט מיד. אלא שאז כחכוח בגרון עוצר אותנו. עיניו של ריף נפערות כמעט באימה, אני מכווץ את גבותיי בבלבול – אלה רק אנזו והבטא שלו, מדוע ריף נראה כל כך מבועת?

דרייק אומר משהו בספרדית הגורם לריף להחוויר כמעט מיד. אנזו רק מניד את ראשו. "באת לאסור עלי לצאת, אנזו?" לא ידעתי שאני כועס עד לאותו הרגע שבו קולי הגיע לאוזניי. אני מאגרף את ידיי כשהן מתחילות לרעוד. אנזו מטה את ראשו הצידה, שעשוע חרוט על פניו. החיוך המטומטם הזה שלו, הניצוץ הזה בעיניים... הוא תוחב ידיו בכיסים, גורם לשריר בזרועותיו לבלוט לרגע. והו, איזה שריר זה...

אני חושק את לסתותיי. דרייק נראה מוכן לראות דם נשפך; אנזו מרים את אחת מגבותיו. השתיקה שלו והחיוך הזחוח הזה והמשיכה האידיוטית שלי אליו גורמים לי להתפרץ. "אתה לא יכול להחליט עלי." אני מסנן בין לסתות חשוקות, "אתה לא מחליט עלי, אנזו! זאת הלהקה שלי! זה בית הלהקה שלי! אני אצא ואכנס כמה שאני רוצה, ואתה לא יכול... אין לך את הזכות אפילו... אתה לא יכול להחליט עלי!" אש מלחכת בעיניי, כל גופי בוער מזעם מתחת לעורי. החיוך הזחוח על פניו של אנזו כלל לא תורם לזעם שלי.

"אז תצא, לואן. צא ותראה איך הם מסתכלים עליך, הלהקה שלך. המשפחה שלך. קדימה, צא, בוא נראה אותך."

אני זוקר את סנטרי ומזדקף, כל גופי רועד מזעם כשאני מסובב את גבי לאלפא הכובש והבטא שלו. ריף מנסה לאחוז בידי, אך עיוור מכעס, אני סוטר לידו. פותח את דלת הלהקה, השמש והחום מכים בי. כמה זמן עבר מאז באמת נשמתי אוויר נקי? אינני מתעכב עם המחשבה, אלא מיד מתחיל לרוץ לעבר הבית שלי, דאגה וגעגוע מכרסמים בי כאילו היו לעכברים ואני ללחם.

ספורטאי כמה שאהיה, הימים בהם הוחזקתי שבוי בבית הלהקה מתחילים להראות את אותותיהם. ריאותיי שורפות ממחסור בחמצן כך שאני מוכרח להאט, בקושי גורר את רגליי בהליכה מהירה. הדבר השני שאני שם לב אליו, עכשיו כשאינני רץ כמו משוגע, הוא המבטים. עיניים מלוכסנות בשנאה, ראשים שמסתובבים הצידה כשעיניהם נתקלות בעיניי. האוויר סביבי נהיה מתוח, לבי פועם בחוזקה וזה לא בגלל הריצה או ההליכה המהירה שלי, אלא שזאת חרדה שעכשיו מתיישבת בראשי. אנשי הזאב בלהקה שלי מתייחסים אלי כאילו הייתי לפרא שפלש אליהם. כאילו הייתי... אני מיד עוצר במקומי, פוער את עיניי כשההבנה מכה בי כמו אגרוף בבטן.

הלהקה שלי... מביטים בי כאילו הייתי אחד מהם – מהלהקה הכובשת. אני נזכר בזחיחות שנדפה מאנזו, הבן זונה הזה... חושק את שיניי, אני בטוח שהוא תכנן זאת. הוא והבטא הזה שלו, הם תכננו משהו נגדי בגלל משהו שכלל אינו בשליטתי – היותי המיועד של אנזו. מחשבותיי מסתחררות בראשי כמו סערה. בהמשך דרכי לבית, אני רק מקווה שהוריי לא חושבים אותו הדבר כמו שאר חברי הלהקה.

——
ריף🥺

אופ, אני במחסום כתיבה