Enzo (werewolf fiction) — Chapter eight: Not Your Whore:

האומגה רועד באלימות, הכעס שלי מעוור אותי ואינני שם לב לכך בהתחלה, אבל משהו בתוכי מתנפץ והכעס כמעט שוכח ממני לגמרי.
ריף, האומגה, מקופל בתוך עצמו הכי רחוק ממני שהוא יכול. עיניו מצופות שכבת זכוכית ואני מריח את הפחד עוד ממנו כאילו היה לבושם.

אני פוער את עיניי, מכריח את עצמי להירגע. ״אני- אני מצטער,״ אני אומר בקול קטן, לוקח צעד אחורה ומעניק לריף מרווח לנשימה. ״אני לא... אני בדרך כלל לא ככה, אבל הימים האלה במרתף...״ אני מתיישב על המיטה וקובר את פניי בידי, מתחרט על האופן שבו דיברתי לריף. הוא רק השליח, עושה בדיוק את מה שאלפא אנזו אומר לו לעשות, כמו בובה מטופשת על חוט. הכעס חוזר ללבי. אני לוקח נשימה עמוקה ומנסה לשטוף אותו. זה לא הזמן להתעצבן. אחר כך, כשריף ילך, אתחיל לשבור דברים.

אני מרים את פניי מידיי כששומע פסיעות נעליים עדינות על הפרקט. ריף קופא במקומו כשמבטי פוגש במבטו. אני מנסה לשלוח אליו חצי חיוך, להראות לו שהכעס שלי שכח, אולם הוא מסיט את מבטו מיד ולא מתקרב עוד. ״זה בסדר, לואן. אני רגי-״ ריף קוטע את עצמו, ובשינוי מידי מביט בי עם מבט סימפתי על פניו. אני מכווץ את גבותיי, לבי כואב כשאני מבין מה הוא התכוון להגיד. ״אתה יודע, היית שם רק שני לילות,״ ריף אומר, ואז מהנהן בראשו, לוקח צעד אחד קרוב יותר אלי. ״למרות שזה גם קשה. אם הייתי במקומך, הייתי הופך ללוֹקוֹ.״ אני מכווץ את גבותיי. לוֹקוֹ? 

״לוקו?״ אני שואל, שם לב שריף התקרב קצת יותר, עכשיו עומד במרחק כמעט שלושה צעדים ממני. ״סִי, לוקו זה כמו... משתגע.״

ספרדים, הלהקה שכבשה אותנו הם ספרדים. אני משתדל לא להגיב נוכח המחשבה, להשאיר את פניי ללא הבעה כמה שאפשר. מה, לעזאזל, להקת אנשי זאב ספרדית עושה כאן, באמריקה?

ריף מסתכל עלי במבט מצפה, אני לפתע שם לב. חיוך קטן על שפתיו, עיניו מראות לי שהוא עדיין לא בוטח בי שלא אתקוף אותו. ״סליחה, ריף, לא שמעתי את השאלה.״ אני אומר, מותח את ידיי מאחוריי ונשען עליהן. התנוחה הזאת גורמת לזאב שבי להרגיש חשוף ולא מוגן, אבל אינני חושש שהאומגה יפגע בי או יזנק עלי. הוא כל כך שברירי שאני יכול להוריד אותו רק עם יד אחת.

״זה בסדר, לואן. רק שאלתי אם מצאת את המיועדת שלך?״ ריף שואל, משתמש במילה הספרדית למיועדת אישה, עם ניצוץ כזה בעיניים שחלק בי רוצה להגיד לו שזה האלפא שלו, אולם אני יודע שזה לא בטוח לספר על כך למישהו. בטח לא למישהו מהלהקה הכובשת. אני מניד את ראשי לשאלתו, משקר לו. ״עדיין לא,״ אני אומר, ובלי להחסיר פעימה אני מחזיר אליו את אותה השאלה. פניו נופלות כמעט מיד; ידיו עוטפות את גופו. אני מכווץ את גבותיי, כל שפת הגוף שלו אומרת מגננה.

ריף מביט בשעון שעל ידו ומשחרר גיחוך מאולץ. אני כמעט נוחר בבוז, אבל נותן לו לשחק את ההצגה הקטנה שלו. ״הי, ת-תראה את השעה, אנ-אני חייב ללכת, יש לי... אה, המרפאה, כן, צריכים אותי במרפאה!״ ועם מילים אלה, ריף מזנק ממקומו ובורח מהחדר כאילו הזנב שלו עולה בלהבות. אני מניד את ראשי, אולם חיוך קטן על שפתיי. אולי ריף לא כזה נורא. נראה כי הוא שומר הרבה דברים לעצמו, וכי יש משקל רב על כתפיו. אני תוהה מדוע ברח לאחר ששאלתי אותו על המיועד שלו. האם מצא אותו, או אותה? האם, כמוני וכמו האלפא שלו, גם מי שמיועד לו נמצא בלהקה אחרת? אני גונח בתסכול כשנופל עכשיו על גבי בעיניים עצומות, יודע שלא אקבל תשובות לשאלות האלה בזמן הקרוב.

אינני יודע מתי נרדמתי, אולם כשאני מביט בחלון אני מוצא את השמים צבועים בצבעי פסטל סגלגלים של שקיעה. הבטן שלי שואגת מרעב. אני מגחך לעצמי בחוסר הומור בעת שקם מהמיטה. זה ברור שאהיה רעב, שהרי לא אכלתי כמעט דבר בשלושת הימים האחרונים. עושה את דרכי לכיוון המטבח של בית הלהקה, אני מתפלל שלא יהיו שם אנשי זאב מהלהקה הכובשת, או יותר גרוע – המיועד שלי. כשאני מגיע לסוף המדרגות, אני כבר שומע קולות צחוק מגיעים מהסלון. חרדה אוחזת בי ואני קופא במקומי מיד.

אינני רוצה להיתקל בהם. עדיף שאקום מאוחר בלילה ואבשל לעצמי משהו, אני אומר לעצמי, נוזף בעצמי על שלא חשבתי על זה קודם. חג על עקביי, זה לפתע מכה בי. ניחוחות שהיו גורמים לאוזניי הזאב שלי לעמוד, לו הייתי בדמות זאב; ניחוחות של טוסטים ורצועות בשר, הריח של החמאה באוויר... אולם אין זה הדבר שמושך את תשומת לבי וגורם לליבי להאיץ פעימותיו, אלא הריח של המיועד שלי המגיע לאפי ומסחרר את ראשי. לבי הולם בחוזקה באוזניי ונדרש לי כל כוח הרצון שלי כדי לא להסתובב ולקבור את עצמי בתוכו, לתת לריח שלו להציף אותי ולזרועותיו החזקות לעטוף אותי. אני מנער את ראשי כשהמחשבות שלי נעשות פחות תמימות, המחשבה על ידיו על עורי,  חוקרות אותי, עוברות על גבי ואצבעותיו נקשרות בשיערי ומושכות ברכות, נשימותיו החמות על עורפי והדרך בה המבטא שלו מסלסל את שמי...

"היי! הפרא יצא מהמאורה!" מישהו קורא, קוטע את מחשבותיי לפני שיכלו להדרים. אני מזהה את המבטא הכבד שלו מיד. זה הבטא שזרק אותי מהמדרגות והשליך אותי למרתף. "הי, פרא! בוא הנה!" אותו הבחור קורא. לוקח נשימה עמוקה, אני מתכוון להתעלם מקריאותיהם ולהמשיך את דרכי לחדר, אולם אז אותו הבטא לוחש מספיק חזק כדי שאשמע, "אולי בכל פעם שהפרא לא מקשיב לנו, אנחנו צריכים להעניש את המשפחה שלו?" הם כולם מריעים, חוץ מהמיועד שלי.

אני לוקח נשימה עמוקה, מרגיש זעם נבנה בתוכי. נדרש לי כל כוחי לא להשתנות ולאתגר את הבטא הזה לדו קרב, במצבי החלש זה לא יהיה מפתיע אם לא אשרוד אפילו דקה נגדו. במקום, אני עוצם את עיניי בחוזקה ומרגיע את הרעידות בגופי, יודע שאם יש דבר אחד שאסור לי לעשות, זה להראות להם חולשה. חג על עקביי בשנית, אני חושף את עצמי אליהם, מוצא שלושה אנשי זאב שלא פגשתי, את הבטא שזרק אותי למרתף, את יד ימינו של האלפא אנזו ואת האלפא אנזו, המיועד שלי. אני נמנע מלהביט בעיניו כמו שנמנעים להביט בשמש.

הבטא שזרק אותי למרתף מחייך אחד מלא באכזריות, ״פוחד על המשפחה שלך, אומגה?״ הוא לועג. מאגרף את ידיי, אני עושה את כל המאמצים לא להראות לו שהוא מצליח לזחול מתחת לעור שלי. ״המשפחה שלי חזקה, לא תצליחו לפגוע בהם.״ אני אומר, להפתעתי, בקול יציב יותר משחשבתי שיצא. החיוך על פניו של הבטא נמחק מפניו, והוא פונה לבטא של האלפא אנזו, ״אולי היינו צריכים להשאיר אותו שם ליותר זמן, דרייק.״ הוא לוחש, אבל מספיק נמוך שאשמע את דבריו. בזווית עיניי, האלפא אנזו מכווץ את גבותיו, הבעתו לא ניתנת לקריאה.

אני מפנה את מבטי לדרייק, יד ימנו של המיועד שלי, חיוך אכזר על פניו והוא מהנהן בהסכמה לדבריו של הבטא השני. "כן, אולי כדאי להחזיר אותו לשם ולתת לו את ריף לחברה, ככה יהיה לנו קצת שקט מהמָארִיקוֹן הזה." דרייק אומר. אני מכווץ את גבותיי, מאריקון? האחרים צוחקים ומסכימים עם דרייק, אפילו המיועד שלי מעלה צל של חיוך על שפתיו. הם לועגים לריף, את זה לא קשה לפספס גם אם אינני מכיר את השפה.

בזמן שהם נופלים לשיחה בספרדית, אני מרשה לעצמי לבחון את המיועד שלי קצת יותר. עיניו הכחולות לא מראות שום רגש בשיחה, גם כאשר אנשי הזאב מספרים בדיחות, גם כאשר הבטא שלו, דרייק, לא מפסיק לצחוק, הבעתו של האלפא כמעט אינה משתנה. מידי פעם חיוכים קטנים עולים לפניו, אבל הם אינם מגיעים לעיניו.

יד לפתע נחה על הירך שלי. לבי נופל. אני מיד מרים את עיניי לאיש הזאב היושב לידי. עיניו כהות, וחיוך מוזר על שפתיו. הוא אומר לי משהו בספרדית, ואז פונה להביט באלפא שלו ומדבר בשנית בספרדית, נשמע כאילו הוא שואל אותו משהו, ואני מזהה את המילה מיועד בתוך המשפט. משהו אין מיועד... קצת כיף...? אני מכווץ את גבותיי, לבי מאיץ את פעימותיו. לפי הטון של קולו והמילים שאני מבין, זאת שאלה שאני חושב שאני לא רוצה לדעת את הפירוש שלה. מרים מבט לפניו של המיועד שלי, אני מופתע לגלות זעם מכה בעיניו, נעלם מהר בהבזק של ברק, מותיר אותי לתהות האם דמיינתי זאת.

הבחור שלידי מרחיב את החיוך שלו ונותן ליד שלו לעלות עוד קצת למעלה, קרוב מידי למקומות פרטיים. אני שואף אוויר בחדות, מיד מניח את ידי על ידו, פוער את עיניי בחרדה. ״מה אתה אומר, נעשה קצת כיף, אומגה?״ הוא לוחש, מלקק את שפתיו. גועל שוטף אותי, ואני מנסה להזיז את ידו מרגלי ללא הצלחה. ״אני לא חושב שזה רעיון טוב,״  אני אומר, עדיין מנסה לגרד את ידו ממני. הוא צוחק ואומר עוד משהו בספרדית, וזה גורם לשאר אנשי הזאב לשים לב אלינו. אני שם לב שהמיועד שלי לא הסיר את עיניו מאיתנו כל הזמן הזה. מבטו לא קריא, ומשום שלא סימנו אחד את השני, אינני מצליח לתפוס ממנו רגשות או מחשבות, תלוי בהבעת פניו הלא קריאה והסקסית להפליא.

״תראו מה זה, האומגה שלנו מחפש חוויות!״ הבטא שזרק אותי למרתף אומר. ״אתה מוזמן לחמם את המיטה שלי, אומגה!״ דרייק קורא, והם כולם מתפרצים בצחוק, אפילו המיועד שלי מעלה חיוך על שפתיו, מסיט את מבטו ממני. אני פוער את עיניי, אכזבה מכה בי, אולם אין סיבה שאהיה מאוכזב באמת – זה לא כאילו האלפא הראה כל כוונה לקבל אותי כמיועד שלו, לא שאני רוצה בזה בכל מקרה.

״היי, אני תפסתי אותו קודם!״ קורא איש הזאב שלידי, מחזק את אחיזתו בירך שלי. אני משחרר צווחה קטנה, מרגיש את כל העיניים עלי פתאום.

כעס מתחיל לבעבע בי, מי הם שידברו עלי כך!

אני מיד נעמד, מקלף בפראיות את ידו של איש הזאב הסוטה ממני. ״אתם חולים, אני נשבע שאף אחד מכם לא בסדר בראש! אני לא הזונה שלך, כלב! וגם לא שלך, דרייק!״ אני יורק את שמו של הבטא, מאגרף את ידיי וחושק את שיניי. כל זה, כי הייתי רעב ולא הספקתי להתחמק מהם. כי לא הייתי חכם מספיק לצאת מהחדר בלילה בזמן שהם כולם ישנים. הכלב שהניח יד על הירך שלי מגחך, ״למה אתה חושב שאתה כאן אז, אומגה?״ הוא מרים גבה, ״אם לא כדי לספק אותנו בזמן שאנחנו כאן?״

אני פוער את עיניי, מיד פונה להביט במי שאמור להיות המיועד שלי, וכשאני רואה שהוא אינו מגיב לדבריו של הבן זונה, הכעס שלי מיד הופך לרעידות של זעם. אני לוקח צעד מאיים לעברו של הכלב, הוא אינו נראה חושש ממני. למעשה, הוא רק מתרווח על הספה. ״תקשיב לי טוב, בן של זונה. אני לא כאן כדי לספק אותך, אני כאן כי אם לא אהיה כאן המשפחה שלי בסכנה. ובניגוד אליכם אכפת לי מהמשפחה שלי.״ אני לוחש באיום, ועדיין, החיוך הזחוח לא מש מפניו של הכלב המזדיין. אם מילים לא יסירו את החיוך הזה, אז לצערי מכות תהיינה חייבות להיכנס לתמונה. במחשבה זאת, אני מרים את הרגל שלי ומטיח אותה בין רגליו הפתוחות של האיש-זאב שהטריד אותי. הוא מיד זועק בכאב ומתקפל לכדור, אוחז בחבילה הפצועה שלו בין ידיו. אני פוער את עיניי, מבין את שעשיתי – הרבצתי למישהו. למישהו מציק, אבל עדיין... זה לא משהו שאני עושה. אבל זה הגיע לו. זה הגיע לו. אני משכנע את עצמי.

מעיף מבט בשאר אנשי הזאב, אני מקווה שהם לא מרגישים בחרדה שלי. ״עכשיו אם תסלחו לי, אני רעב. ולא – לא לזין שלך, דרייק.״ אני מוסיף מיד כשרואה שהבטא של המיועד שלי פותח את פיו. לא נשאר לראות את התגובה של אף אחד מהם, אני מסתובב והולך לכיוון המטבח. כשאני בטוח שאני מחוץ לטווח הראייה שלהם, אני מניח את ידיי על השיש ונשען על זרועותיי, נושף אוויר ומנסה להרגיע את החרדה שבתוכי. אני שונא קללות, אני שונא אלימות – אני שונא את המיועד שלי, שמוציא ממני צדדים מכוערים כאלה.

—
פרק!

מצטערת שלוקח לי כל כך הרבה זמן להעלות את הפרקים, הפרק הזה נושק לאלפיים מילים, והאמת שהתלבטתי אם להעלות אותו או לא כי הוא לא הכי תורם לסיפור, אבל כן יש כאן קטעים שיעזרו לפענח כל מיני דברים שקרו.

כמו, מי בעצם הגה את הרעיון לשלוח את לואן למרתף? האם זה בכלל לא היה האלפא?😳
מה הסיפור של ריף המתוק שלי😭
באמת שמשום מה, בכל סיפור שאני כותבת, אני תמיד אוהבת יותר את הדמות משנה🙄

המלחמה ממש מתחזקת בצפון, אני מקווה שכולכם בטוחים🙏🏻

פתחתי אינסטגרם לסיפורים, אנסה לפרסם שם קטעים שאהבתי ובאופן כללי להפעיל אותו, אולי זה יעזור קצת עם חשיפה
מוזמנות לעקוב!

_.elliestales

תודה על ההצבעות והתגובות🩷