Enzo (werewolf fiction) — Chapter six: Reef:

Loan:

סיוטים לא נתנו לי לעצום עיניים ולא לרגע.

המחשבה על הטרור שהיה בלהקה שלי בעת שאני עברתי בין כיתות ולמדתי מכאיבה לי. כמובן, לא יכולתי לדעת שזה מה שהולך בלהקה שלי, והמשפחה שלי לא שלחו אלי אות של מצוקה. לבי מתכווץ בכאב, עיניי צורבות מדמעות כשאני רואה בדמיוני את האלפא שלנו, מלווה כל גור זאבים עד היותו זאב בוגר, מכיר כל אחד מבני הלהקה כאילו היו ילדיו שלו עצמו.

האלפא שלנו היה האדם הטהור ביותר עלי אדמות. היה, בגלל הלהקה הזרה הזאת שכבשה אותנו ורצחה אותו בדם קר. פלשו לשטחנו כי רצו עוד שטח, רצו להגדיל את הלהקה שלהם. אולם זה מוזר, משום שהלהקה שלנו די קטנה, ואינה מוכרת או חזקה, כך שלאלפא, המיועד שלי, לא הייתה שום סיבה לתקוף אותנו... אני חושק את לסתותיי, מילים רעות מתחילות להטביע את מחשבותיי, לא משנה כמה אני מנסה לחסום אותן. אינני אוהב קללות או דם או כוח, הם כולם מראים על בורות, על פראיות. אני רוצה לגחך מהאירוניות, משום שהמיועד שלי מסמן את כל הדברים שאני שונא.

לוקח נשימה עמוקה, אני מוחה את הדמעות מעיניי. כשאנשי הזאב של הלהקה הכובשת ייכנסו לתא, אינני רוצה להראות להם חולשה. גבי שעון על אחד הקירות, עיניי כבר התרגלו לחושך, אולם החדר לא מכיל הרבה דברים שאפשר לראות. אני יכול לראות את קווי המתאר של הדלת, ובשעה האחרונה (או לפחות, אני מקווה שעברה שעה), עיניי מרותקות אליה בתקווה שתיפתח ומישהו, כל אחד, יפציע מתוחה.

אולי לא כל אחד.

רק לא המיועד שלי.

מעולם לא חשבתי שמיועדים יכולים לשנוא אחד את השני, אבל איך אי פעם אוכל לאהוב אותו? הרוצח של משפחתי. אולי לא משפחה בדם, אבל זה מה שלהקה מסמלת עבורנו אנשי זאב. האם ידע שאני נמצא כאן? הוא נראה מופתע בדיוק כמוני לגלות את קשר המיועדים שלנו, אז לפני ששלח אותי לחדר המקולל הזה.

אינני יודע לפני כמה זמן הוא ביקר אותי והביא לי את הדייסה הדוחה הזאת. מאז חברים בלהקה הכובשת נכנסים ומביאים לי שתי קערות דייסה כל כמה שעות. בקושי נגעתי בדייסות שהם מביאים.

הדלת נפתחת שוב, אינני טורח להרים את ראשי או לזוז מהישיבה שלי. אינני טורח לדבר עוד ולבקש מהם לשחרר אותי, ניסיתי זאת בכל הפעמים הקודמות, והם אפילו לא הגיבו לבקשה שלי. הם לא אמרו מילה. נכנסו, שמו את הדייסה, ויצאו.

וזה בסדר מבחינתי, כי אינני רוצה לדבר איתם גם. אני רוצה לגחך מכמה המשפט הזה אינו מדוייק. זאבים אינם אמורים להיות לבד, הלהקה שלנו והקשר שלנו הוא בסיס הקיום שלנו, ובהיעדר זאת... אני מרגיש את אישיותי ושפיותי חומקים ממני.

הפעם, מי שפתח את הדלת אינו טורח לסגור אותה אחריו, ואיני שומע את הנקישה של הנחת הצלחת על הרצפה, לכן אני מרים את ראשי כדי לראות בחור צעיר פוסע קצת קרוב יותר אלי. הוא לא מחזיק קערה בידיו. אני מגחך אחד נטול הומור, ״מה, עכשיו האלפא שלך החליט להרעיב אותי למוות?״ קלי מלא בארס. הבחור מנער את ראשו, עדיין צועד בזהירות לעברי. ״ל-לא, האלפא ביקש שאוביל אותך לחדר ש-שלך,״ קולו עדין וחלש, אני מכווץ את גבותיי, עכשיו מביט באיש הזאב שכורע מולי. הצללית שלו חושפת את מבנה גופו הקטן, ואני מניח שהוא אומגה.

״והוא שלח אותך להוביל אותי? ומה אם אני אברח, איך תעצור אותי?״ אני שואל, נוחר בבוז, קורא עליו תיגר. הבחור נושך את שפתו התחתונה, אני יכול לראות זאת הודות לאלומת האור החודרת לחדר מהדלת הפתוחה. ״בבקשה, אל תעשה את זה...״ קולו דועך והוא משפיל את עיניו. מיד, ההבעה הזחוחה שלי נמחקת מפניי כשאני מבין כי האלפא כנראה איים עליו שיפגע בו, גם אם אינו אמר זאת, מבטו הדואג מספר לי כל שאני צריך לדעת.

חושק את שיניי, כעס כלפי האלפא ההוא ממלא אותי.

הוא טוען שהוא קולל כי אני המיועד שלו, אולם אני יודעת שההפך הוא הנכון. כנראה עשיתי משהו ממש נורא בחיים הקודמים שלי אם אחת הירח החליטה שהשטן בעצמו יהיה המיועד שלי...!

—-

שלושה מועדי ב, הנה אני באה🥲

מישהו שיודע תכנות מונחה עצמים וג׳אווה?

ואחרי זה אהיה חייבת למצוא עבודה כי מישהו צריך לשלם על הלימודים ועל דירה😭

עדכון:

פרצה מלחמה בצפון, מקווה שיהיה בסדר☹️