Enzo (werewolf fiction) — Chapter three: Mockery:

Loan:

במרתף אין כל דרך לדעת כמה זמן עובר.

האלפא שלנו עשה זאת כדי שהפראיים יאבדו את שפיותם, כדי שהטראומה תיחרט עמוק בראשם, כך שאם היה בוחר לשחרר אותם משטחנו, הם ידעו לא לחזור לשטח הלהקה ולנסות לאיים עלינו. וזה עבד, ברוב הפעמים. הפראיים האלה כמעט מעולם לא חזרו לשטחנו. באותה העת שיבחתי את האלפא שלנו על הרעיון הזה, כולנו שיבחנו, אמרנו כמה הרעיון הזה חכם, כמה האלפא שלנו חכם. אולם כעת, כשאני נמצא באותו המקום שבו הפראיים היו, אינני מוצא מרתף זה כרעיון חכם כל כך.

האבק מסביבי גורם לאפי ולעורי לעקצץ, כאילו היה לנמלים עוקצות. החשכה מסביבי גורמת לעיניי לכאוב, והשקט המוחלט בחדר גורם לאוזניי לצפצף. אני חושק את לסתותיי. בכל הזמן שעבר, לא העזתי לזוז מהמקום בו הבחור זרק אותי אליו. כל צעד יכול להוביל אותי לעבר מלכודת של לכלוך או קורי עכביש, ואינני מסוגל להתמודד גם עם זה כעת. אני מחבק את ברכיי קרוב יותר לחזי, משעין את ראשי על ברכיי, דמעות מזמן זולגות על לחיי.

גם חושך ואני, איננו חברים קרובים במיוחד.

והעלטה הזאת... אינני מסוגל לראות דבר. כעס מוצא דרכו ללבי. כל זה לא היה קורה עם המיועד הזה שלי לא היה בן זונה מוחלט שכזה. אינני מתלהב מהרעיון שהוא בחור, גם! הוא איננו היחיד! אולם זה מה שאלת הירח בחרה בשבילנו... מסיבה שאיננה ידועה, היא החליטה כי האדם קר הלב הזה הוא ההתאמה המושלמת בשבילי. אני מזעיף פנים עכשיו, הכיצד, לעזאזל, אלת הירח חשבה כי הוא מתאים לי? איזה מין מיועד... גם אם אחד הרוצה לדחות את המיועד שלו – איזה מן מיועד כובש את הלהקה של המיועד שלו, ומשליך אותו לצינוק? מאגרף את ידיי עכשיו – אני רוצה לצעוק. אני לוקח שאיפה של אוויר, מכין את ריאותיי לזעקה של כאב ושל כעס ושל זעם, אולם פתיחת דלת המרתף מיד קוטעת את תנועותיי. אלומת אור חוצה את החדר לכיווני, אני מצר את עיניי כשהיא פוגעת בפניי, מסנוורת אותי.

גיחוך לועג נשמע מכיוון הדלת, ואני מזהה מיד את ריחו של המיועד שלי. כיצד לא שמתי לב שהיה בדרך? הקשר שלנו גורם לריח שלו להיות חזק יותר כך שאוכל לשים לב אליו יותר בקלות. אבל אולי זאת דמות האדם שלי המחלישה את חושיי כרגע, או שמא העובדה שלא אכלתי במשך נצח שלם.

ואולי זה הלכלוך שמתעתע בי.

האלפא הכובש, האכזר, פותח את הדלת לרווחה עכשיו, נותן לאור לשטוף את החדר. אני עוצם את עיניי כשנהמה חלושה נחלצת מפי מבין שיניים חשוקות. בן של זונה, הוא עושה את זה בכוונה!

״ישנת היטב, אומגה?״ הפעם, זאת שאלה. אבל הלעג בקולו גורם לה להיות הכל חוץ מהתעניינות. אני חושף אליו שיניים, יודע שאינני נראה מאיים, במיוחד לא ממקומי בתוך הלכלוך. אני מיד מזנק לעמידה, לא מוכן לזה כשסחרחורת תוקפת אותי. המחסור במזון נותן את אותותיו. אני כמעט מועד, אבל מיד מייצב את עצמי. מיישר מבט לאלפא האכזר שלפניי, אין אפילו דאגה בעיניו נוכח מצבי. אני רוצה לגחך, מדוע לעזאזל שתהיה שם דאגה? הבן זונה הזה רצח חצי להקה, ואני בטוח שאיננו הלהקה הראשונה שהוא כובש. המחשבה הזאת גורמת לשערות בעורפי לעצמו, ולחשש למלא את לבי. רק מי זה, בדיוק, המיועד שלי? אלפא שכובש להקות כך...

״הבאתי לך קצת מזון, אבל נראה שאתה מסתדר כאן היטב גם ללא האוכל,״ רק כשהוא אומר זאת, אני שם לב לכך שבידיו יש מגש ועליו קערה וכוס מים. אני מרחרח את האוויר, מכווץ את גבותיי ומקמט את אפי בגועל כשריחה של הדייסה מגיע אלי. הבעת פניו של האלפא קרה. הוא קשוח כמו אבן, אני חושב לעצמי. אי אפשר לפצח אותו, הוא כמו גוש קרח אחד גדול.

—
מחשבות?

אני נכנסת לתקופת מבחנים, אבל הבנתי פחות או יותר את הרעיון של המשך הסיפור, אז מקווה שעכשיו העלאות יהיו תכופות יותר🫶🏻

לא יודעת אם רשמתי באזהרות, אבל הסיפור יכיל סמאט, אז תכינו את עצמכם😳