Enzo (werewolf fiction) – chapter two: Dirt:

עיניו של המיועד שלי לא עוזבות את עיניי. עיניו כה... חדות. כדורים כחולים כמו קרח נעוצים בי, ואינני יכול לפרש את הרגש בהם. אני חושק את לסתותיי. לא. לא. אני אומר לעצמי, אכזבה ממלאת אותי, חשש מקהה את חושיי, אנחנו לא מיועדים, אני והוא. אני מסרב להאמין. למרות האכזבה, אינני יכול להכחיש את החלק הזה בי השמח על הימצאו של המיועד שלי. אני לא חסר יעוד, אחרי הכל! ואז, מחשבה אפלה חוצה את ראשי – אולי, אם המיועד שלי הוא אלפא כובש ופראי, עדיף לי לו הייתי חסר מיועד.

שקט עוטף אותנו, רשרוש בגדים מאחורי, נעל כבדה נוחתת על האדמה. אוזניי מעקצצות, והחושים שלי אומרים שמהלומה תגיע מאחורי. אני מקשיח את שריריי, מחכה. מחכה. אבל דבר לא קורה. אני מרים את עיניי למצוא את ידו של האלפא מורמת באוויר במין סימן עצור, עיניו נעוצות על העצם מאחורי, לאחר שרואה כי האדם מאחורי חדל לנוע לבטח, עיניו נופלות עלי במלוא כובד משקלן.

מבטו החודר פוגע בי כמו אגרוף לבטן, מוציא ממני את כל האוויר. "עמוד." האלפא אומר, כאילו אינו מודע לכך שמבטו משתק אותי עם רצון עז להתקרב אליו, עם להקת פרפרים שלמה המסתובבים בבטני ורוצים החוצה. כאילו הוא אינו מודע ליעוד בנינו. גומע רוק, אני נעמד. המכנסיים לרגליי מלוכלכים מהאדמה, אני מעווה את פניי בגועל.

תמיד שנאתי לכלוך.

אני מיישר מבט מתריס לאלפא. כן, גם לכלוך כמוהו. אני רוצה לחייך מהעקיצה הקטנה שלי, אך על פי שזה היה רק לעצמי והאלפא הכובש לא יכול היה לשמוע אותה, אבל קולו הקר והחד מיד קוטע כל דבר שאני מתכנן לעשות, גם את נשימתי. "שמך." הוא אומר, ואני מבין שהאלפא לא למד היטב בבית הספר אם אינו יודע לשאול שאלות כמו שצריך. אני זוקר את סנטרי, קצה שפתי עולה לחצי חיוך מתריס. הוא מותח את שפתיו לקו ישר, כעס מתחיל להיכתב על פניו. כן, אדון אלפא. אני קורא עליך תיגר.

שיעול מגיע מסביבנו, יבבה עוקבת. אני פוער את עיניי, והארשת המתריסה על פניי נמחקת כלא הייתה, ואני מחוויר. לרגע, שכחתי שאנחנו נמצאים ברחבה הכללית. שכחתי מהחרדה שלי. שכחתי שהאלפא שלי נרצח והוחלף, וכעת אנחנו להקה שנכבשה. אני משפיל את מבטי, מרים אותו רק לרגע כדי לסקור את הסביבה שלי. עיניי נפגשות בעיניהם של הוריי, פעורות ומבריקות, דמעות על לחייהם. אני חושק את שיניי. רק מה הבן זונה הזה עשה להם? הוא ישלם על זה!

"הי, פרא, האלפא מדבר איתך!" מישהו קורא, ואז מכה חזקה על גבי, אני מועד, נחנק. השתנקויות מהכיוון של הוריי, "לוּאָן-!״ אמא קוראת, הצלפה באוויר חותכת אותה. "שקט!" בחור אחר נוהם. אני שם לב שיש להם מבטא, ללהקה הכובשת.

אני מזדקף, בערך, ומביט לכיוון אמי בעיניים פעורות, דואגות. אבא מחזיק אותה בזרועותיו, חזק, ומולם עומד איש זאב גדול, שוט בידו. אני מישיר מבט עם האלפא וזה כאילו הר געש מתפרץ בתוכי. להתקרב, אני רוצה להתקרב.

"לואן," אני אומר במהירות, קצר נשימה כאילו רצתי יערות שלמים. "השם שלי הוא לואן." באחורי ראשי, מחשבות על ליצור קרבה עם המיועד שלי מתחילות להופיע, להיות קולניות. אני משתיק אותן, זה לא יכול לקרות. לא אוכל להיות מיועד של האלפא שכבש את הלהקה שלי. זה פשוט... לא הגיוני. והעובדה שהוא מיועד זכר... תמיד ידעתי שזאת אפשרות, שהרי אני אומגה, ולא הייתה לי התנגדות נחרצת לעניין. אולם, ואני רוצה לבכות מתסכול, מדוע חייב המיועד שלי להיות הוא, האלפא שרצח את האלפא והלהקה שלי? האם אלת הירח משתעשעת מהתסכול שלי?

קצה פיו של האלפא עולה מעלה, רק לרגע, ועיניו נוצצות וארשת פניו צועקת זחיחות, אבל זה נמחק כל כך מהר שאני בספק אם מה שראיתי היה אמיתי.

רצינות אוחזת את כל פניו, עיניו עכשיו עולות בלהבות. ״מה מעשיך פה, לואן.״ שוב, האלפא אינו שואל, אבל אינני עושה את אותה הטעות פעמיים. אני גומע רוק, משפיל את ראשי. ״זאת- זאת הלהקה שלי,״ אני לוחש. האלפא מהמהם, עיניו עדיין עלי, אבל אינני מיישר את מבטי לעיניו. אני חושק את לסתותיי. גם לו רציתי... מיישר את עיני עכשיו, מוצא את השנאה בוערת חזק בעיניו הבהירות. לבי נחמץ. אני מסיט את מבטי במהירות. הוא לעולם לא יקבל אותי.

האלפא עושה תנועה קלה עם ידו, והבטא שלו העומד לידו מתקדם לכיווני, הבעה מוזרה על פניו. הבטא של הלהקה שלי מסיט את מבטו. הוא נעמד מולי. מאחוריו, פניו של האלפא אינן ניתנות לקריאה, עיניו קרות יותר מקרח. הבחור, שאני מניח שהוא הבטא, יד ימינו של האלפא הכובש, מסובב את מפרק ידו, ועושה תנועה קלה בראשו. אינני מבין אותה, אולם גם אינני זה שצריך להבין אותה – הבחור מאחורי מבין, והוא אוחז בזרועי בחוזקה.

קריאת כאב חלושה נחלצת מגרוני. אמא קוראת בשמי בשנית בקול שבור. מישהו משתיק אותה בעדינות, וברקע, כשאני נגרר משם, אני שומע מילות נחמה לכיוונה של אמי, ולחישות מהוסות ומהולות בחשש מסביבי. לאן- לאן אנחנו הולכים? אני רוצה לשאול, אך לא מעז להוציא צליל מפי. אנחנו חולפים קרוב למיועד שלי, ככל שאנחנו מתקרבים אליו כך הריח שלו מתחזק וגורם לברכיי להיחלש. אני כמעט מועד, אך מייצב את עצמי במהירות. אני חייב להיות חזק. אני חייב להיות חזק. מחשבה אחרת בראשי, והיא גורמת ללבי לכאוב חזק יותר ממבט השנאה של המיועד שלי. אני חייב להכין את עצמי לדחייה, לפי איך שזה נראה.

האדם המחזיק בזרועי מושך אותי חזק יותר, ואני כמעט מועד. ״חדל עם הבעות הפנים המוזרות!״ הוא נוהם במבט כבד שאינני מזהה עדיין, עיניו הכהות ננעלות בעיניי. אני מביט בו במבט מתריס, חושף לעברו שיניים. הוא נוחר בזלזול, מה שמובן בהחלט – בחור גדול וחזק כמוהו בקלות יכול לקחת מישהו כמוני. אני חזק, אבל בהשוואה להר-אדם האוחז בזרועי...

אני לפתע שם לב שהוא מושך אותי לכיוון בית הלהקה. ברגע שאנחנו נכנסים ועוברים את מבואת הכניסה ואת הסלון, אני מיד מבין כי הוא מוביל אותי לאזור שאני יודע מה השימוש שלו – המקום בו האלפא שלנו, או לפחות, האלפא שלנו שנרצח, החזיק בו עריקים, פראיים. אני מיד מתחיל לנער את ידי בניסיון להשתחרר מאחיזתו. ״אני לא עריק! אני לא פרא!״ אני נוהם, מנסה למשוך את זרועי מאחיזתו. הבחור, שאני משער שהוא בטא, מופתע מההתנגדות הפתאומית שלי, אך אחיזתו איתנה.

הוא נוהם, חושף לעברי את שיניו, ועיניו הכהות מצטמצמות בזעם. אני חושף אליו את שיני גם, עיני משדרות את אותו הזעם שבעיניו. אבל אז חיוך זחוח תופס את מקומו של הזעף בפניו, וזה מותיר אותי מבולבל. ״זה כל מה שיש לך, אומגה? חה!״ הוא קורא, ואני מיד מבין מדוע הזחיחות שלו תפסה מקום – הבחור משליך אותי במורד מדרגות. גבי נחבט בקצה המדרגות כשאני מתגלגל מטה, קריאות כאב נחלצות מפי. כשהוא נעמד מעלי, החיוך לא מש מפניו. ״לך תזדיין.״ אני מסנן לעברו, הקללות זרות בפי. כאב חוצה את כל גופי.

אינני חושש מחבורות או שריטות, בתור איש זאב, אני אחלים מהם מהר, לכן כשהמחשבה על החבורות המכוערות שיפרחו בגופי עולה לראשי, אני פשוט מבריש אותה. טעם מר של דם בפי. אני מנסה להרים את עצמי, אך איש הזאב בועט בי, אני מייבב כשהצחוק הרע שלו רם באוזניי. ״חלש, אתה חלש, אומגה!״ הוא קורא, ובקולו זה ברור שהוא נהנה מזה. בועט בי שוב, הוא אוחז בצווארי וזורק את גופי לתוך החדר היחיד במרתף של בית הלהקה. חדר קטן ואפל ומלא בלכלוך. אני חושף אליו את שיניי, מסתובב רק כדי למצוא אותו סוגר את הדלת בטריקה, החיוך האכזר שלו הוא האחרון שאני רואה כשעלטה עוטפת אותי.

אותי ואת האבק.

אני משתעל. הו, כמה שאני שונא לכלוך.

—
מחשבות?