Enzo (werewolf fiction) — Chapter ten: Dinner With The Family:

לא הייתה לי כל סיבה לחשוש. הוריי קיבלו אותי בזרועות פתוחות ובפנים רטובות מדמעות. ״הם נתנו לי חדר לישון בו, ודאגו לי טוב,״ שיקרתי להוריי. אבא שאל למה דווקא אותי הם לקחו, ועניתי לו שאינני יודע. בזמן שהוא קיבל את תשובתי, נראה היה שאמא עוד מהרהרת בדבריי. אני מבלה שעות רבות איתם, רק יושב וצוחק איתם ושומע את הסיפורים שלהם על מה שקרה.

״היו גם זאבים אחרים, גדולים ממש, אדומים כמעט, שהלהקה של האלפא הזה נלחמה בהם,״ אמא אומרת, אני שם לב שהיא משפשפת את הזרוע שלה. מכווץ את גבותיי, אני מושיט את ידי לעברה אבל היא מיד מתחמקת. ״זה שום דבר חשוב, יקירי. רק נחבלתי קצת ואני מבוגרת מידי כדי להחלים בעצמי כל כך מהר, לא כמוכם הצעירים...״ אני פונה להביט באבא, אשר גם הוא אינו מאמין לדבריה של אמי.

״אם זה מה שהזאבים בלהקה הזאת עשו לך, אמא, תגידי לי ואטפל בהם טוב.״ אני מסנן בין שיניים חשוקות. אמא רק מנידה את ראשה ומנסה להרגיע אותי. היא תמיד ניסתה לגונן עלי, היותי אומגה והכל, אבל עכשיו פיתחתי שרירים חזקים ואינני עוד ילד חלש כמו שהייתי, הכוח שלי הוא ככוחו של בטא. כמעט.

בערב, אמא ואני מכינים את המאכלים האהובים עלי. ״הם מתייחסים אליך טוב שם, נכון?״ אמא שואלת בפעם האינסוף. אני מכריח חיוך, גם בפעם האינסוף. ״כן, אמא. הם דואגים לי טוב. אבל אני לא חוזר לשם היום.״ או בכלל. אני כבר מדמיין את הזעם של האלפא הזה כשיגלה שלא חזרתי.

אני נאבק בחיוך הזחוח שרוצה לעלות על פניי, הוא חשב שיוכל לכלוא אותי לנצח, לשמור אותי לידו עד שידחה אותי. חה! כל כך תמים מצידו לחשוב אותי כמו שאר האומגות! אני כמעט רוצה לצחוק, אבל מחזיק את עצמי.

״מה גורם לך לחייך ככה, לואן?״ אמא שואלת, אני מיד מתעשת על עצמי, פונה להביט בה וחושב על תירוץ טוב, אלא שאז יש תקתוק בדלת ושלושתנו קופאים במקומנו. אני שם לב לזה רק באותו הרגע – הריח המשכר של המיועד שלי. מה לעזאזל אלפא אנזו עושה בבית שלי?

אני מניד את ראשי, מסמן לאמא לא לפתוח את הדלת, אך היא רק מחייכת אלי, ״אני בטוחה שזה רק אחד השכנים שבא לברך על חזרתך לבית,״ ואז, בקול קטן יותר שלא הייתי שומע אלמלא היותי איש-זאב, היא מוסיפה, ״תמיד אמרתי להם שאתה לא בוגד.״

כשהיא פותחת את הדלת, אני שומע את פעימות ליבה מאיצות. היא משתנקת, ואני מיד זונח את הירקות ואת הסכין והולך לעברה. אבא נעמד במקומו, מוכן לזנק אם יהיה הצורך. ״הו, לא האורח שציפינו לו, אבל היכנס!״ אמא קוראת בחיוך, פותחת את הדלת לרווחה כדי שהאלפא הכובש יוכל להיכנס לטמא את ביתנו. אני שם לב לאנשי הזאב מהלהקה שלנו מסתכלים, מתלחששים, ויודע שזה לא יכול להיות סימן טוב. בדרכו הכל כך אכזרית, האלפא הזה לא מפסיק לפגוע במשפחתי. אני מאגרף את ידיי.

״תודה רבה על האירוח, גברת ברייט.״ הוא אומר, חיוך עדין ומנומס וממיס על שפתיו. הוא אוחז בידה של אמי, בעדינות, אבל עדיין אני דורך את שריריי. ״אני רואה שהזרוע שלך כמעט החלימה, אם תרצי, ההצעה שלי שתבואי למרפאה עדיין בתוקף.״ עדיין, הוא ממשיך בקול נמוך ועדין ולא תוקפני. אמא מצחקקת, מכסה את פיה בידה שהאלפא החזיק. אבא מיד נעמד לידה, מניח יד מגוננת סביב המותן שלה. "למה אתה כאן?" אבא מיד שואל. חיוכו של אנזו נופל קמעה, הופך מריר.

"באתי לבקר את משפחתו של לואן, האומגה החדש שהחל לעבוד בבית הלהקה." הוא אומר. אנזו עדיין עומד בפתח הכניסה, ודבריו נאמרו (אני בטוח שבכוונה) מספיק חזק כך שגם אם יש ביער אדם שאינו איש-זאב, הוא שמע את דבריו. דמי בוער בעורקיי, אני מזעיף פנים. "תקשיב לי טוב," אני כמעט נוהם, מרגיש את שיניי מתחדדות בפי. אני מתחיל להתקדם לעברו, מרגיש את גופי מתמלא זרמים של חשמל מהמשיכה אליו עם כל צעד שאני עושה. "אני לא עובד בבית הלהקה. אני לומד במכללה, אני לא יכול ולא רוצה לעבוד בבית הלהקה המזדיין שלך." עכשיו, עומד כמעט חזה בחזה עם אנזו, כל פנים גופי עולה בלהבות. זרמים חשמליים יורדים במורד גבי ישר לבין רגליי, וכשהוא מביט בי כך, עם עיניו החדות והכחולות האלה, אני רק רוצה שהוא יזרוק אותי על הספה ויסמן אותי כשלו.

"לואן! תדבר יפה!" אמא קוראת ואוחזת בזרועי, מושכת אותי אחורנית. "תהיה נחמד אליו, לואן. הוא האלפא החדש שלנו." היא אומרת, אבל מעבירה לי מחשבה אחרת לגמרי, הוא חזק מאוד, לואן. אני מרגישה את האנרגיה שלו, מריחה את הדם על ידיו, בבקשה, בני, אל תתעסק איתו.

חושק את שיניי, אני יודע שאמי לא תשקר לי. אולם גם אינני יכול להתעלם מהחיוך הזחוח הנפרש על פניו הדפוקות של האלפא המזדיין הזה. אמא פונה להביט באנזו עם אותו החיוך על פנייה. עכשיו, אני שם לב לקצוות פיה המתוחות מידי, ללחץ הנודף מגופה. לוקח נשימה עמוקה, אני יודע שאהיה חייב להעמיד פנים, רק כדי להרגיע את דאגתה של אמי. אני מדביק חיוך מזוייף על פניי, לא טורח להסתיר את הכעס שלי,  ״אנחנו בדיוק מכינים ארוחת ערב, אם תרצה להצטרף.״ המילים בקושי מסתננות מפי. אם האלפא ישים לב, הוא יוכל לשמוע את הארס בקולי. עיניו ננעלות בעיניי ומבליחות בזחיחות, רק לרגע, לפני שהוא מלביש על שפתיו חיוך דק ומנומס. ״אשמח להצטרף.״ הוא אומר, וזה ברור לכולנו שגם אלמלא הזמנתי אותו, הוא היה מצטרף לארוחתנו.

סביב השולחן, הצלחות שלנו עוד מלאות, פרט לצלחת של אנזו. יושב בראש השולחן, במקומו של אבי, הוא משחרר (ואני נשבע שזה בכוונה) את הפרומונים של האלפא, גורם לכולנו לאי נוחות. ״טוב,״ הוא אומר, מניח את המפית שלו על השולחן. אני מביט בו בסלידה ברורה. ״לואן, הראה לי איפה השירותים.״ הוא אינו מבקש, אלא פוקד. אני באמת תוהה היכן היה כשלימדו אותנו נימוסים בתור גורים קטנים.

אני בולע תגובה ארסית לטובתה של אמי, ומהנהן אליו, נעמד במקומי. הוא נעמד אחריי ואני מוביל אותו לעומק הבית. ״כאן,״ אני אומר, מניד בראשי לעבר דלת השירותים. הוא מהנהן אלי, אבל עיניו נעוצות בדלת של חדרי שנמצאת בסמוך לשירותים. אני פותח את פי כדי לומר לו לא להיכנס, אולם הוא כבר פתח את הדלת ונמצא במרכז חדרי. עיניו סורקות את הסביבה שלו, קרות כל כך שאינני יודע מה הוא חושב.

—
אחרי יותר מידי זמן - פרק!

תודה רבה על הסבלנות שלכן🥺🙏🏻

מקווה לחזור להעלות פרקים בתדירות גבוהה יותר! אני קצת הלכתי לאיבוד בעלילה ובמה שאני מתכננת, אבל נראלי שיש לי את זה

מקווה להעלות בקרוב את המשך הפרק, שהוא spicy 🥵😈 !

אשמח אם תעזרו לי להפיץ את הסיפור❤️