"love can come from unexpected places..."
-X
---------------------------------

-כעבור 4 שנים-

"הכל בסדר נונה..באמת" אני נאנק
"זו הפעם השלישית בחודשיים האחרונים..מה קורה לך?" היא סורקת את גופי בחיפוש אחר רמז
"זה רק התעלפות נונה..זה מהלחץ...מצטער" אני ממלמל
מה אני אמור להגיד?
אני איש זאב שהמיועדים שלו דחו אותו?
אה..כן אני מפלצת.
מה זה מיועדים?
את מעיפה אותי מפה? הו..זה היה ברור
מבינים?
אני לא יכול פשוט להגיד את זה.
זה יגמור אותי סופית.
"אתה חיוור וחלש ושברירי יותר משהיית בזמן האחרון.
אבל זה לא נראה לי סימנים של תשישות.
אולי אתה חולה במה שהוא?
אולי אתה צריך לקחת ויטמינים?" אני מניד בראשי.
היא נאנחת
"תישאר לסוף השבוע הזה לנוח במיטה..מצאתי לך מחליפה בכל מקרה" היא מלטפת את ראשי
" א..אבל אני רוצה לעזור" אני ממלמל
"אתה תעזור לי מאוד אם תשב פה במיטה ותנוח.
אני לא רוצה לאבד את הבן שלי לוקי.." היא מנשקת את ראשי ואני מחייך
למרות שקראתי לה סבתא היא התעקשה שאני הבן שלה.
"נונה....את יודעת שאני לא אוכל להביא לך נכדים..נכון?" אני ממלמל
"אני יודעת מתוקי..אתה אוהב גברים וזה בסדר"נשמתי לרווחה.
רגע רגע...
מה
"איך את..." היא צוחקת
"אתה חושב שלא ראיתי אותך מסתכל?יש לך טעם מאוד נחמד האמת.
כשהייתי צעירה גם אני הייתי אוהבת את הסגנון הזה של בנים" היא מכה דוחפת אותי בצחוק ואני מחייך
"לא אכפת לך נונה?" אני לא מבין
"כל עוד אתה מאושר..אני מאושרת.
עברת כמה דברים לא קלים מתוקי...מותר לך קצת חופש מדאגות"היא קמה וממהרת לדלת.
"שב פה עכשיו בזמן שאני מכינה לך ארוחה טובה מותק" היא מחייכת אלי בחום וממהרת לצאת.
לא סיפרתי לה מעולם על קאי ואנזו..רק על ההורים שלי..על הבלגן..
היא הנידה ראש לכל אורך הזמן שדיברתי וכשסיימתי היא מלמלה
'איזה אנשים' בכעס
"לאף ילד לא מגיע לעבור כזה דבר..איזה מין הורים..איזה מין אח.." היא מנידה בראשה,ממהרת לחבק אותי
"אני מצטערת מתוקי " היא ממלמל בעצב.