"I'm still breathing, I'm alive"

-S

————————-

״דאגנו לך״ קאי בוחן אותי, נראה מוטרד.
״מצטער״ אני מתיישב על הספה בסלון ומשלב ידיים, לא יודע מה להגיד.
״אכלת בימים האחרונים? אתה נראה רזה וחיוור״ אנזו מניח יד על כתפי ואני נעצר, מסתכל עליו לרגע ורק אז מבין ששאל אותי שאלה.
״אכלתי״ אני ממלמל בשקט, מנסה להבין איך לגשת אליהם.

״אתה תהיה חייב לדבר ולהסביר לנו מתי שהוא״ קאי מתיישב על שולחן הקפה שמול הספה, מולי, בוחן את פניי.
אני חושב לכמה רגעים, בוחן את שניהם.

ואז אני מהנהן.

״בואו נדבר״ אני מהנהן.
אנזו מצטרף לשבת על השולחן מולי ליד קאי והם מחכים.
אני משתהה בניסיון למצוא דרך להתחיל ולהסביר..
״אני מרגיש שאני.. אוהב אותכם״ אני מודה, מביט במבטים המופתעים שמכסים את פניהם.
״אבל אני לא יכול שלא להרגיש שזה טעות.
אני מרגיש שברגע שאני אתן לכם להתקרב, זה לא ילך ויפגע בי.
אני לא רוצה להיפגע יותר.
אני עייף.
אתם צריכים להבין שאני ממש עייף מהחיים האלה.
אני לא מסוגל להמשיך לחיות בפחד ובחוסר ביטחון.
ואם תחזרו לדרכים הישנות שלכם, אני אקח את הרגליים ואעלם״ אני מדבר באופן מעורפל, לא יודע עדיין מה אני אגיד בדיוק.
הם מהנהנים בחיוכים קטנים.
״אני אוהב אתכם, אבל לא צריך אתכם״ אני מודה.
״ואני מבקש שתהיו עדינים, תתנו לי קצת ספייס כשצריך ואל תהיו אגרסיביים וצעקניים.
קשה לי להרגיש בטוח כשאתם מתנהגים ככה״ אני יודע שאני תלותי מידי בעבר..
אבל אני צריך להיות כזה.
אני צריך לזכור שיש בהם גם טוב וגם רע ולא להתעוור מאף אחד מהם.
״אני.. אני רוצה להתקרב אבל לא יודע איך ואם באמת כדאי לי.
אני אצטער על זה?״ אני חושב בקול.
״אתה לא״ קאי עונה בעינייםמבריקות, כאילו הוא עומד לבכות.
״והאמת היא,
שזה טוב שאתה מדבר על זה...״ הוא מנתק את מבטו משלי ומחטט בכיס פנימי של החליפה שלו.
הוא מבקש את היד שלי ואני נותן לו.
הוא מניח קופסת קטיפה כחולה עליה.
ואני יודע מה זה.
״הפעם אנחנו לא רוצים חתונה אזרחית כדי לפייס אותך.
אנחנו רוצים אותך לגמרי.
רוחנית ופיזית וזאת ההחלטה שלך אם תוכל להסכים.
גם אם לא, תשמור אותה עד שתשתכנע.
אנחנו נחכה גם אם זה יהיה נצח.
אנחנו נאהב רק אותך לתמיד״ הוא שם את כפות ידיו על בירכיי.
״אני יודע שאנחנו קשים, ולא בדיוק מושלמים עבורך..
אבל אנחנו נשתדל תמיד.
אנחנו רוצים להיות טובים.
אתה עוזר לנו להיות טובים יותר.
אל תברח מאיתנו ואל תפחד יותר..
תן בנו רק קצת אמונה, תקווה קטנה כדי שנוכל להיכנס ללב שלך כמו שצריך.
אנחנו אוהבים אותך כמו משוגעים״ אנזו מדבר עכשיו.
ואני נשאר בלי מילים, לא יודע מה לענות,
מסתכל בינהם לבים הטבעת וחושב.
״אני אחשוב על זה״ אני מניח את הקופסה בצד לבסוף.
״אני רק רוצה להיות רגיל.
אני לא צריך מתנות יקרות או חיבה מוגזמת,
הסטנדרטים שלי לא גבוהים״ אני לא יודע אם אני מנסה לשכנע אותם או להתפייס איתם.
אני מבולבל.
״ואני לא יודע איך להיות רגיל, אני לא מצליח לחשוב עלינו ולראות זוגיות רגילה ושלווה.
יש לי הרגשה שזאת תהיה מלחמה ביננו, ואין ביננו הבנה.
אני לא בדיוק מבין אותכם, ואתם לא אותי.
ואני לא יודע למה הרגשות שלי כאלה.
זה מאוד מבלבל.
אבל מצד שני אני באמת אוהב אתכם וזה מתסכל.
כי מרתיעה אותי המחשבה שאתם מושכים בעיניי שוב.
אני לא רוצה להיפגע״ אני אפילו מבין שאני דומע עד שקאי מוחה את הדמעות שלי.
ואז אני נשבר מולם בדמעות, מבולבל אבל..
לא כועס או עצוב.
רק מבולבל.
וכשהם מחבקים אותי, אני מרגיש שלם.
זה מפחיד אותי.
אבל אני מחבק חזרה ומחפש את החום שלהם, כבר רגיל מידיי לתחושת השייכות שיש לי בין הזרועות שלהם.
לריח שלהם ולקולות שלהם..
זה כל כך דפוק אבל זה מנחם.
זה גורם לי להקלה למרות שזה פשוט דפוק.