"I'm always more than what you think of me..."

XX

————————

״יום הולדת שמח״ אני אומר בבישנות לאחים, לא בטוח אם אני אמור..
״זכרת?״קאי שואל בבילבול.
״למה שלא אזכור?״ אני שואל בבלבול משלי.
העיניים של קאי מתרככות בתשובה.
״תוכל לתת לי מתנה אם ככה?״ הוא שואל בחיוך.
״לא קניתי לכם כלום.. זאת אומרת, אין לי כסף, אני לא משתמש בשלכם ו..״ לפני שאני מצליח לסיים קאי מספיק לקטוע אותי.
״אני רוצה חיבוק.
אחד ארוך וחזק״ הוא מבקש בהחלטיות ואני מביט בו בשאלה.
״חיבוק?״ אני ממלמל.
״נגמרו לי התירוצים לחבק אותך, ואני רוצה להחזיק אותך.״ קאי מדבר בכנות שגורמת לי להאדים.
״אוקיי״ אני מצייץ בכניעה, מובך, מתקדם אליו וכורך את ידי הצנומות סביבו, קצת מופתע מהאופן בו הידיים שלו נכרכות סביבי באופן הדוק אבל עדין.
האף שלו צולל אל בין שערותי ואני נוטר מופתע.

אז ככה זה להרגיש אהוב?

זה כל כך.. נחמד..
אני מהדק את חיבוקי בחזרה, נהנה מחום הגוף של קאי.
אני אוהב חיבוקים אם ככה.
מעולם לא חיבקו אותי בצורה כזאת.. זה כל כך..חמים, כנה, אוהב, מיוחד..
זה כמעט גורם לי לבכות.
זה כל מה שרציתי איי פעם.
״למה אתה רועד?״ קאי מביט למטה בבהלה.
״אף פעם לא חיבקו אותי באהבה לפני, זה כל כך נחמד״ אני אומר כמו ילד מטופש, פורץ בבכי וכורך את ידיי סביב קאי, פני נקברות בחזו במבוכה מהבכי שאני לא מצליח להשתלט עליו.
״הו.. בייב״ קאי מרים אותי באוויר, ואני ממהר לכרוך את ידיי סביב צווארו ולהניח את פני על אחת מכתפיו כשפרצופי פונה לצד הנגדי ממנו.
״אני אוהב אותך, לוקי, אל תבכה״ קאי מנשק את אחורי ראשי, מנדנד את גופו הלוך ושוב בנסיון להרגיע אותי.
״אני אוהב אותך מאוד מאוד, גם אנזו״ הוא לוחש לי ברוגע.
״עכשיו תפסיק לבכות, אני מבטיח שתמיד נחבק אותך כדי להזכיר לך שאתה אהוב״ הוא מדבר בקול מונוטוני שגורם לי להרגיש מנומנם.
הוא ממשיך לתנדנד בעדינות ואני מסובב את ראשי חזרה, מביט מטה אל החולצה שלי במבוכה.
קאי מנשק את מצחי.
״אני מצטער, אני יודע שאני בוכה על דברים טפשיים״ אני מתנצל בחוסר נוחות, יודע שאני דרמטי.
״זה בסדר, הפסיכולוגית שלנו אמרה שזה כנראה יקרה, זה טבעי לשחרר הכול החוצה.. אתה צריך לדבר על זה כדי להרגיש טוב יותר״ הוא מניח שוב נשיקה על מצחי.
״אתה היית ונשארת בחור קטן ומתוק שרק רוצה להיות נאהב, שרק רוצה לאהוב.. זה נכון שאתה רגיש, אבל אל תתבייש בזה לרגע- זה מה שהתאהבתי בו״ הוא מנחם ברוגע ואנימנסה להשתלט על חיוך קטן שלא רוצה להיבלע.
״אבל אני לא רוצה מכות או צעקות, אני גם לא אוהב את הטבעות שלכם, הן כואבות״ לוקח לי זמן להבין שקאי זורק את הטבעות שעל שתי ידיו לפח.
״זה עולה הרבה כסף, מה אתה עושה?״ אני פוער את עיניי, מנסה לרדת ממנו בבהלה.
״אני אתרום את זה, אני מעדיף לוותר על כל דבר בשלב הזה חוץ ממך״ הוא מושיב אותי על האי במטבח, מלטף את יריכי.
״ אני לא אכאיב לך שוב בחיים, אני מתעב את ההרגשה שבאה אחרי.
אני מתעב לראות אותך מתוסכל וחסר נוחות״ הוא מדבר בכנות.
״זה הבית שלך וגרמנו לך להרגיש במקום שזה הכלא שבו תשהה לשאר חייך.
אני מצטער״ הוא מנשק את לחיי ואני מביט בו בעיניים זהירות, לא בטוח אם לסמוך עליו הפעם.
״ אני לא יודע אם הפעם אתה מתכוון לזה.. פעם שעברה שיקרת״ אני מנסה להיות כמה שיותר אובייקטיבי בעניין.
״צודק, במקום לדבר, שמבחן הזמן יוכיח.. ואם איי פעם לא תאהב מה שהוא שאעשה תגיד ׳מספיק׳, זאת תהיה מילת הביטחון שלי ושלך..הממ?״ הוא מביט בי בסבלנות אני מהסס, עוצר לחשוב על מה שאמר לזמן מה לפני שאני מהנהן לאט, באופן לא בטוח.