"So when you're lost and you're tired
When you're broken in two
Let my love take you higher
Cause I, I still turn to you
I still turn to you.."

JB

—————————————-

״אל תפחד״ אנזו לוחש בזמן שהוא מחבק אותי חזק.
״אף אחד לא יפגע בך״ הוא לוחש.
קמתי באמצע הלילה מסיוט- אמא ואבא שלי עינו אותי בכול מיני דרכים, ואני צרחתי ובכיתי עד שהתעוררתי.
״אני לא רוצה לחיות״ אני מודה בבכי,
״אני לא מסוגל להתמודד עם כל זה״ אני מספר לאדם שאני שונא.
״אני חושב שהגיע הזמן שאשחרר״ אני אומר בויתור.
״לוק, הכול יהיה בסדר, אל תדבר ככה״ קאי מנשק את ראשי.
״אבל אני כל כך מיותר״ אני פולט השתנקות תוך כדי דיבור.
״אתה לא״ קאי עונה באופן החלטי.
״קום, בוא איתי״ הוא מבקש
״אנזו,תחזור לישון״ הוא מבקש מאחיו,מבלבל אותי.
הוא מרים אותי,כורך את רגלי סביבו ויורד איתי במדרגות,
סוחב אותי עד לג׳יפ השחור האהוב עליו ,מושיב אותי במושב הקדמי וחוגר אותי, נכנס מיד אחרי ומתחיל לנסוע.
הוא פותח חלונות ונותן לאוויר להיכנס תוך כדי נסיעה,
״לאן אנחנו נוסעים?״ אני שואל בשקט, מהוסס
״רק לסיבוב, אתה צריך לנשום קצת אוויר ולהרגע״ קאי משיב ברוגע.
אני בתגובה מנסה להירגע- מסתכל על הנוף מתחלף מבעד לחלון.
״ראיתי אתמול ורדים וחשבתי עלייך״ קאי מדבר בקול שקט,מסתכל עלי לרגע בחיוך ואז חוזר להסתכל על הכביש.
זה מפתיע אותי- הוא ידע שורדים הם הפרח האהוב עלי?איך?
״שמתי לב ששמת אותם בחצר מחוץ לבית והם גדלים יפה״ הוא ממשיך, גורם לי להרים אליו מבט מופתע.
״שמת לב?״ מלמלתי בחוסר בטחון.
״איך לא? אני רואה כמה אתה משקיע בהם, אי אפשר לפספס אהבה כשרואים אותה״ הוא אומר בפשטות, שולח לי עוד חיוך.
״תודה״ אני לוחש בשקט,חוזר לשבת בדממה.
היה שקט לכמה דקות ארוכות.
״אנחנו משתפרים?״ הוא שואל פתאום,גורם לי להרים אליו מבט שואל.
״אני מניח״ אני עונה בשקט.
״מה יעזור לך להרגיש יותר בטוח איתנו?יותר בנוח?״ הוא עוצר את הרכב ואני מסתגל סביב,מבטי פוגש בים.
״הלוואי והייתי יודע״ אני ממלמל שוב.
קאי לוקח את ידי בשלו,מלטף אותן.
״מה אתה מרגיש עכשיו?״הוא שואל בכנות
״שתף אותי,אני רוצה להקל עליך״ הוא מבקש בחיוך חמים וקטן.
״אני אבוד״ רציתי לדבר עם מי שהוא האמת..אז לא התנגדתי.
״אני לא אוהב כלום כבר,הכול נראה לי משעמם וכלום לא מרגש אותי.
כשאני צוחק,אני יודע שזה זמני- כי העצב שבי תמיד חוזר ומשתלט-
וכשאני עצוב,אני יודע שאני אצטרך להילחם בהרגשה הזאת כל החיים.
זה מעייף.
אני רוצה להרגיש דברים במלואם.
אני לא רוצה להרגיש כאילו הכול עובר לי מול העיניים אבל אני לא חווה כלום,לא מתחבר לכלום..
זה...קשה.
זה קשה לסחוב את זה על הכתפיים״ אני מודה במבט מושפל.
קאי שותק,אז אני מרים את הראש בבלבול ורואה אותו מביט בי.
״אני חושב שאולי..״ הוא נאנח
״אולי אתה בדיכאון״ הוא ממלמל
״אבל לא ההרגשה החולפת, אני מדבר על המחלה עצמה,הכרונית״ הוא ממלמל.
״אתה לא אוכל,אני מרגיש ריקנות וחוסר תחושה, אתה רוצה למות, לא מצליח להינות מכלום ולמרות זאת מצד שני עצוב לך עד מחנק״ קאי מציין.
״אני חושב שאולי כדי שנדבר על זה מחר בנוכחות אנזו ונראה מה נעשה״ הוא עדיין מלטף את ידי.
״אנחנו נשב פה קצת ואז נחזור,
אם תרגיש שאתה עייף אתה יכול להירדם- ואם כשנחזור תרגיש שאתה סובל לבד, תבוא לישון איתנו..
אנחנו לא נחנוק אותך.. רק נהיה נוכחים כדי שתרגיש שאתה לא לבד״ הוא מנשק את ראשי,
״הכול יהיה בסדר, גם אם אתה חולה או לא, אנחנו נאהב ונתמוך ונהיה שם למענך״ הוא מבטיח.

היי בנות,
לשאלתכן,
כן,הסוף מתחיל להתקרב.