"someday...you'll find the place you belong to..."
-X
-------------------------

בני אדם היו שונים מאיתנו..הם מקבלים יותר מבני מיני..יותר אה..אוהבים?
רק הגעתי לפה,נכנסתי לחנות להצעת עבודה ופוף..הגברת הקטנה והנחמדה נותנת לי גם את החדר האחורי כמגורים.
"אבל...למה את סומכת עלי?" אני ממלמל
"עברת הרבה..ילדון.מגיע לך רגע של נחת" היא מסתכלת עלי מבעד לריסיה ומשקפיה ואני קופא.
"איך..." היא צוחקת ונותנת לי מבט יודע כל
"יש לך דמעות יבשות בכל הפנים,שקיות שחורות,עיניים שאין בהם שום ניצוץ ואתה נראה כאילו הכו אותך עם כל הנפיחויות האלה בעין ובשפה והמכות היבשות" היא נאנחת.
"תראה,אתה לא חייב לספר לי מה קרה אפילו...
רק תעזור לשקט הנפשי שלי,תשאר פה..תגור פה ותעבוד פה כדי שאני אדע שהכל טוב" היא מחייכת
"למה את דואגת לי? את לא מכירה אותי...זרקו אותי מהבית כי אני חרא של.." היא שמה את ילדה מול פני
"אתה יום אחד,הולך להיות יותר משתוכל לדמיין,ילד.
אנשים עוד יחזרו על ארבע למענך.
תזכור את המילה שלי.
על ארבע " היא קורצת לי בחביבות.
קום עם הדברים שלך מותק..תתמקם בחדר..תרגיש בנוח..אני אביא לך חלב וכמה עוגיות מהמאפיה עוד מעט כדי שהבטן שלך תתאזן..ואחרי שתרגיש יותר טוב אני אדאג שתאכל כמו שצריך" היא נוזפת בי משום מה
"הילד הזה.." היא מסתובבת וממלמלת לעצמה דברים
"כולו עוד ועצמות..מה זה אמור להיות?"היא ממלמלת
אני קם,עולה במדרגות לחדר האחורי.
הקטע הוא שה"חדר האחורי" ממוקם בעצם בקומה השניה של המאפיה שהיא קומת המגורים וזה חדר פינתי ממש,שיש בו מיטה ,שידה עם מנורת לילה..ארון קטן וטלויזיה קטנה.
אני מחייך.
זה נחמד..
אני מתחיל לפרוק את הדברים שלי,באמצע האישה מתפרצת לחדר ומניחה לי את מה שהבטיחה.
אני שותה את החלב ואוכל את העוגיות,נאנח כשאני מרגיש את ההקלה שבבטן שלי.
אני אסיר תודה לה..היא פשוט..סתם לקחה אותי..היא מעולם לא הראתה סימן אחד אפילו של התרעות או סלידה.
היא פשוט...הייתה שם והחליטה לעזור.
אני מחייך לעצמי..אומר תודה..למרות שאני יודע שכל הטוב הזה לא מגיע לי.